בדרך לכיכר תחריר?

אי אפשר היה לפספס מהיכן מגיעה ההשראה של הקהל שפקד אתמול את רחבת מוזיאון תל אביב, אבל מארגני המחאה עדיין לא הצליחו לייצר מומנטום אמיתי ולממש את פוטנציאל הזעם של ההמונים. גדי להב היה בהפגנת הדיור ותוהה לאן תמשיך המחאה מכאן

גדי להב
24/07/2011

"העם רוצה צדק חברתי": זו היתה הסיסמא הבולטת ביותר שנשמעה אתמול ברחבת מוזיאון תל אביב. אבל יותר מהמסר שלה, כדאי לשים לב למקצב; ההמונים קראו את המילים האלה באותו משקל בו השתמשו השכנים במצרים בהפגנות בתחילת השנה. אינספור הבדלים מבחינים בין מחאה על מחירי הדיור ויוקר מחיה לבין קרב עצמאות נגד דיקטטורה, אבל אתמול ברחבה - אי אפשר היה לפספס מהיכן מגיעה ההשראה. נשארת רק שאלה אם ההפגנה אתמול מהווה את שיאה של המחאה, או מסמלת התחלה של משהו גדול הרבה יותר.

הסיסמא הזו, "העם רוצה צדק חברתי", היא גם המטריה שעטפה את שלל המפגינים. כבר נאמר מספיק פעמים שלמחאה הזו אין מסר אחד ברור. גם אתמול התערבבו שלל סיסמאות אלה באלה: הדיור, המזון, הפריפריה; מחאת הרופאים, זעקת המורים, כאבם של העובדים הסוציאליים. אבל "העם רוצה צדק חברתי" הוא רעיון שכולם מזדהים איתו, וכנראה מה שעומד בבסיס המאבק המפתיע הזה – מאבק על חלוקת העושר, על חלוקת המשאבים, או במלים פשוטות, על חוסר היכולת לגמור את החודש.

מחאת הדיור - סיקור מיוחד:
אלפים הפגינו בעצרת המחאה בתל אביב
עשרות נערצו בעימותים בין שוטרים לפעילים
ההמונים יצאו לרחובות - צאו בתמונות
מה ביקשו מארגני המחאה מהפקת כוכב נולד?
קבלת שבת ברוטשילד: שבת שנייה במאהל
הכירו את אנשי המאהל

עוד בוואלה!

5 הנקודות הכי טובות בארץ לפיקניק לא שגרתי

וואלה! רכב בשיתוף דאצ'יה
מיליון לייקים בפייסבוק לא יכולים להחליף רגע אחד ברחובות. הפגנת מחירי הדיור, אמש בתל אביב(צילום: אורי לנץ)

מיליון לייקים בפייסבוק לא יכולים להחליף רגע אחד ברחובות. ההפגנה אתמול, ובמיוחד הצעדה שקדמה לה, לוותה בתחושה שלא נראתה כאן כבר זמן רב; אנשים זועמים, אזרחים מן השורה קוראים בגרון ניחר. אין ספק שהפוטנציאל למפץ גדול קיים כאן, אבל הוא לא מומש אתמול. מה שקרה ברחבת המוזיאון היה אנטיקליימקס, סוג של שפיכה מוקדמת.

על הבמה עלו שורה של נואמות (נשים בלבד) שלא הצליחו לייצר מומנטום, את חלקן בקושי שמעו. דפני ליף, מנהיגת המהפכה בעל כורחה, בחרה לא לקרוא מהדף, ובהתאם דבריה היו קהים וחסרי מיקוד. לא היה שם איש על הבמה שיסחוף את הקהל ויממש את פוטנציאל הזעם שאיתו הוא הגיע, שהתפרץ אחר כך בחסימת רחוב אבן גבירול. החובבנות, היעדר הניסיון בהפקת אירוע כזה (שהתקיים, כמה אירוני, אל מול גמר כוכב נולד, מכונת השיווק וההפקה המשומנת ביותר בישראל) והבתולים הפוליטיים של המארגנים - כל מה שהעניק למחאה הזו את האותנטיות שלה עד כה - היו הפעם בלם לא קטן.

השאלה הגדולה היא לאן תלך המחאה מכאן, 10 ימים מתחילתה. האם יש לה לאן להמשיך. התשובה תלויה בקהל שהיא תצליח לסחוף. בהפגנה אתמול נראו ניצנים של זהות פוליטית. היו שם שלטים של מרצ והשומר הצעיר, אך הם עדיין טבעו בשלל השלטים המאולתרים. זו עדיין היתה מחאה ספונטנית של אזרחים מן השורה, בלי מכניזם פוליטי ציני. עם זאת, קשה לומר שהקהל היה הטרוגני ומגוון. אם היו מבקשים מ-15 אלף הנוכחים, מספר לא גדול באופן כללי, להצביע, היינו מקבלים תערובת של מרצ, עבודה, קצת קדימה ופירורים של הליכוד. כיפות סרוגות בקושי נראו. גם לפריפריה היתה נציגות סמלית בלבד.

להוציא לרחוב את שבט השמאל – המוכה, המובס, הנרדף - במספרים כאלו, הוא הישג בפני עצמו, אבל למחאה הזו אין תוחלת אם היא לא תתרחב למגזרים נוספים. אשה אלמונית שדיברה עם השר לשעבר רן כהן בהפגנה ביטאה זאת טוב מכל: "כשהם גומרים את ההפגנה", אמרה, "לאנשים האלה יש בתים לחזור אליהם". זה בדיוק המלכוד של המחאה הזאת: בסופו של יום, האנשים שהכי לא גומרים את החודש, מצביעים ליכוד. ככל שהמחאה הזו תהיה פוליטית יותר, ככל שתזוהה עם אחד משבטי ישראל, כך יהיה קשה יותר לשבטים האחרים להצטרף.

האם זו תחילת מהפכה חברתית או שהגענו לשיא המחאה? בואו להצביע לעמדתם בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully