בחודש יולי 2003 הצטרפתי לנשים שצעדו מחצור הגלילית כשהן חוברות לויקי כנפו, שהחלה לצעוד ממצפה רמון ב-2 לחודש. בנימין נתניהו היה אז שר האוצר, והוא פעל לבצע קיצוץ מצטבר של כ-30% בממוצע בקצבאות הבטחת והשלמת הכנסה של האימהות החד הוריות.
מחאת הדיור - כותרות אחרונות:
מחאת הדיור: עימותים מחוץ לכנסת, 5 נעצרו
מאות הפגינו על מחירי הדיור: "ביבי המחיר כבד עליי"
המאהל שלי: הכירו את פעילי המחאה במאהל בירושלים
גם היא נטתה אוהל בגן הורדים, וגם סביבה התקבצו אלפים, מקימים אוהלים, נאנקים בחום של חודש יולי בירושלים. "זו תחילתה של מהפכה", אמרנו לעצמנו, מתרגשות מתנופת המחאה, מהיקפה, מאישיותה המיוחדת של ויקי כנפו. "לא יכול להיות שההתקוממות הזו, אותה מובילות נשים חד הוריות, לא תוביל לשינוי".
"הקיצוץ הזה לא יעבור בשקט, וגם אם הגל הזה ידעך, יצטרפו החרדים. הפעם זה רציני," אמרנו. "לא יכול להיות אחרת". זאת לאחר שבחוק ההסדרים ל-2002 קוצצו קצבאות הילדים ב- 12%, ובחוק תוכנית החירום הכלכלית, מיולי 2002, קוצצו כמעט כל הקצבאות ב-4% ועדכונן הוקפא. אבל הוא דעך. לאחר שהופעלה מערכת דיכוי אינטנסיבית שהצליחה גם לזרוע בנו פילוג, לא יכלה ויקי קנפו לעמוד במעמסה ופרשה כעבור פחות משלושה חודשים.
לשמר את אינפוזיית ההפחדה
מאז, עברו שמונה שנים שבהן נראה היה שהמכבש עובד היטב, והציבור מיואש כמו שהשלטון הזה אוהב - כך שהוא לא צריך לדאוג, אף אחד כבר לא ירים ראש. כל שהשלטון צריך לעשות הוא לשמר את אינפוזיית ההפחדה של הציבור עם המרשם הקבוע: אירן, משט, מטס, ויהיה בסדר, אף אחד לא יתפנה לעסוק במשהו אחר.
אבל הנה, זה קרה. מעמד הביניים, שלא ממש ראה עצמו מחויב למאבק הקודם, מנער את האבק, מוציא שוב את האוהלים, משודרגים הפעם, מה לעשות, ויוצא החוצה. הוא לא עומד ומתחנן מול משרד האוצר שיסכימו לדבר איתו, כפי שחווינו ב-2003, הוא יודע שיש לו כוח והשלטון יבוא אליו.
עכשיו בנימין נתניהו, הפעם כראש ממשלה, ירד לגובה האוהל ויאולץ להקשיב. הוא לא יוכל להניף יד בביטול מול הקבוצה החלשה בקבוצת החלשים: גם נשים וגם אמהות חד הוריות. הפעם הוא לא יוכל להגיד, "עוד קצת אדישות והן מתעייפות".
לא לשכוח את הקבוצות החלשות
הפעם, חבורת הנשים שעומדת מולו היא חזקה ולא ניתנת להפחדה. לא דפני ליף, יוזמת המחאה שיצאה לדרך, ולא הנשים שייצגו אתמול את הקבוצות השונות הנפגעות; נציגת תושבי הפריפריה, נציגת העובדים והעובדות סוציאליות, נציגת הרופאים והרופאות. כולן חברו למאבק משותף, ללא מורא וללא משוא פנים, וכולן נשים!
יחד עם זאת, אני תוהה האם, למרבה הצער, ההבדל הזה מדגים שוב את העובדה המצערת שקבוצות חלשות מתקשות להיחלץ ממצבן או למצוא פתרונות מתאימים, ונדרשות לעזרת הקבוצות החזקות יותר.
אותו הבדל מעלה את החשש שהקבוצות החזקות לא יידאגו לכל הרבדים החברתיים ולכל הקבוצות כולן, ללא יוצא מן הכלל. אני מקווה שזה יהיה מאבק שיפיקו ממנו קבוצות רבות, גם כאלו שלא היו בעצרת המחאה במוצאי שבת - הפלסטינים אזרחי ישראל, תושבי שכונות, מהגרי עבודה.
אני מאוד מקווה שלא נשכח אותם בשלבי המאבק המונח לפנינו, לא רק כי אנחנו מחויבים לסולידריות , אלא גם משום שהם היו כאן לפנינו. אנחנו זוכרים אותם היטב: אנשי ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, אנשי כיכר הלחם - וויקי קנפו.