רבותיי, המלך הוא עירום! כי שוב נחשפו מבושיו של שר הביטחון, במהלך האחרון של "המשא ומתן להחזרת גופות המחבלים". לדעתי, אין הבדל בין מחבל שרצח בני משפחה באיתמר או בקיבוץ מצר, לבין איש האס-אס שעשה זאת לסבי. חומרת הרצח אינה שונה: זה וגם זה רצחו יהודים בגלל שהם קיימים, ונותר רק ההבדל הזניח - הנאצים היו מאורגנים יותר.
אני מאשים: בפרשת "החזרת הגופות", היה ניסיון להרוויח דבר-מה נוסף מעבר לג'סטה המעשית. אני קובע זאת לאחר שנים של מעקב אחרי התנהלותם של הפוליטיקאים, הממשיכים את "תכנית אוסלו" ביחסם לארגוני הטרור. והדבר הזה, שאותו מבקשת ההנהגה להרוויח, קשור ל"חינוך מחדש" שהם מבקשים לחנכנו, לקראת הפחת רוח חיים בגולם הקרוי מדינה פלסטינית, ומסירה של חבלי הארץ לראשיה.
כי הרי הציבור - בחלקו הגדול - חש אי-נוחות מהשיח המתמשך עם ארגוני הטרור. על כן, כנגד האינסטינקט הבריא הזה, מחנכים אותנו ל"שינוי הדיסקט", ל-"שלום עושים עם אויבים", וכיוצא באלה פנינים. ומה עניינה של "החזרת הגופות" לתזה שאני מציג? - ובכן, זהו מהלך מסייע ל"תהליך" הגדול, בכך שהוא מטשטש את אמות המידה המוסריות, המפריעות להנהגה להמשיך לדחוף את הציבור לעבר התהום הפעורה.
כאן יוצרים מסר של הכשרת ארגוני הטרור והפיכתם לצד שווה לעומתנו - "כולנו בני אדם" - וכך, במובלע, נוצרת השוואה ערכית ומהותית בין הלחימה שלנו לבין הלחימה שלהם, וכבר אמר בעבר אחד מן "הבכירים", שאיננו רואה הבדל בין ערפאת לבין ראשי המחתרות בטרם קום המדינה.
המסר הזה מועבר באמצעים מגוונים - לפעמים אלה כתבות וראיונות, לפעמים משחקי כדורגל עם נבחרת המשטרה הפלסטינית (אקס-טרוריסטים שקיבלו נשק ומדים). והנה, הפעם, מבשלים לנו טקסי קבורה של המחבלים, עם אנדרטאות ונאומי הלל ושבח.
כך, מותחים את שמיכת הצדק והמוסר לכיוונים מוטרפים, עד שהיא נקרעת וחושפת תחתיה תרבות, שבה מעשי רצח והזדהות עמהם מקבלים ביטוי בגינוני כבוד של הבאת הרוצחים ל"מנוחת עולמים" כגיבורים לאומיים - והכול בחסות מדינת ישראל!
הפעם, אמר הציבור את דברו. הוא הראה לממשלה את קו הגבול, את המינימום ההכרחי שאנו חייבים עדיין לתביעת הצדק והמוסר. והמינימום הוא שמי שבחר לרצוח ב"קפה הלל" כלה בערב חתונתה - יחד עם אביה שהיה אמור להוליכה לחופה - לא יובא לקבורה "ממלכתית" בקרב עמו ומשפחתו. זו אמירה מוסרית מובהקת: לא יינתן "כבוד אחרון" למחבלים, כבוד הניתן לחיילים לוחמים בצבאות מדינותיהם. הרוצחים הללו - אשר הביאו אותנו לחפור אלפי קברים - הביאו קלון על עצמם בפעולתם, ורק לו הם ראויים במותם.
מעט כבוד לחללי הטרור נוכל להביא, כאשר נדון לקלון עולמים את רוצחיהם. מנגד, הענקת הכבוד לרוצחים המתועבים האלה - ובתוך כך גם בניית "אתוס העם הפלסטיני"- רק תגביר את תיאבון הדמים שלהם, לרצח נוסף ולקברים נוספים.
*מאיר אינדור, סא"ל (במיל.), יו"ר ארגון "אלמגור" לנפגעי טרור