סיקור מיוחד: חמש שנים לחטיפה

לא הילד של כולנו

חגיגות יום ההולדת החמישי לחטיפת גלעד שליט, ועמם שיתוף הפעולה התקשורתי הסוחף, מסמלים היפוך ערכים בחברה הישראלית, בו ערך חיי היחיד הפך להיות האלוהים החדש. אליעז כהן מציג עמדה לא פופולרית בעניין משפחת שליט

אליעז כהן

פסטיבל חגיגות יום ההולדת החמישי לחטיפת גלעד שליט מבקש לסחוף שוב את הארץ בפרץ סנטימנטלי סמיך ודביק. ה"ריאל-טיוי" הכי ארוך שידענו הכניס ידוענים וגנרלים במיל. ל"צינוק" מתוקשר, דוחף פעילים ובני-משפחה לטריקים וספינים שמנגנים על המצפון הלאומי, ומוליד פרשנים ומומחים חדשים שלא מתביישים לחלק ציונים לראש-הממשלה ושריו, למטכ"ל ולאלופיו ובעצם לכל מה שזז.

חמור מכך הוא שיתוף הפעולה המגויס של כלי התקשורת, הכתובה והאלקטרונית, ל"פסטיבל שליט": כאילו קול אחד בלבד ראוי שיישמע, כאילו אין כאן באמת ובתמים קונפליקט שיורה השלכותיו לאישי וללאומי, לאזרחי ולצבאי, לערכי ולמוסרי. אני שואל את עצמי אם השתגענו, או שפשוט "איבדנו את זה". האם ערך חיי היחיד הפך להיות האלוהים החדש, הבון-טון שעל-פיו יישק כל דבר.

חמש שנים בלי גלעד - סיקור מיוחד:

יממה במאהל: 24 שעות ב-2.5 דקות
מכרם שלום ועד המאהל: חמש שנים לחטיפה
משפחת שליט כבלה עצמה בשלשלאות ליד בית רה"מ
מחריפים המחאה: "שלחו סמס למען גלעד"
הפרובוקציה של חמאס: עוגת יום הולדת לגלעד

עוד בוואלה!

ספר עד הבית: הבילוי שילדי הפריפריה לא מוכנים לוותר עליו

לכתבה המלאה
נועם ואביבה שליט באולפן מיזם המחאה המדמה את תנאי השבי של גלעד (צילום: אורי לנץ)

מבלי להיכנס לטיעונים הרציניים, שאינם מקבלים ביטוי מספיק, על חיי יחידים רבים שיקופחו אם תתקבל הכניעה לדרישות המטורפות של החמאס ( ואו-אז מדוע דמו של גלעד יהיה אדום יותר מדם הנרצחים שרוצחיהם ישוחררו ומדם הנרצחים שעוד יישפך, חלילה), אני חש שהיפוך סולם הערכים אותו אנו חווים בשנים האחרונות מכניס את "כושר העמידה" הישראלי הנודע לשדה האימה של סכנה קיומית.
את תחילתו של התהליך ניתן לסמן לפני כ-12 שנים, עת החל השיח השולי של "ארבע אימהות" לחלחל אל לב המיינסטרים של התודעה הישראלית. תוך פחות משנה כבר דיברו ברחוב ובכותרות על "להחזיר את הילדים הביתה" כאילו מדובר בקבוצה של ילדים רכים שנקלעה לאי בודד והרה-סכנות.

במקביל לרגישות המוגברת שגילה הרחוב הישראלי למציאות הלא-פשוטה בלחימת צה"ל בלבנון, ובמיוחד לנפגעים מבין כוחותינו, התפתחה אדישות נוראה להרג אזרחים שהפך שיטתי יותר ויותר בדרכים, ברחובות, בבתי הקפה, במועדונים ובאוטובוסים. כאילו במדינה נורמלית ישנו סך מסויים של נשים, ילדים וזקנים שצריכים להקריב את חייהם כדי להמשיך את שגרת יומה של החברה, ואילו במקרה של חיילים בוגרים ונחושים, שנשלחו למשימות קרביות להגנת העורף האזרחי - אוי אם תיפול אחת משערות - ראשם ארצה.

העיוות התפישתי הזה קנה לו שביתה עד כדי איום קיומי על המצב הישראלי. "ילדים" ו"חיילים" החליפו תפקידים, עורף וחזית התבלבלו, והדבר מגיע לשיא מזעזע בחמש השנים האחרונות, בחוסר האונים הקולקטיבי שבעקבות חטיפת גלעד שליט, "הילד של כולנו".

אומרים: "למשפחה התפקיד שלה, ולראש הממשלה התפקיד שלו". אני אומר שאף משפחה לא החלישה את המורל הלאומי, את הברית הלא כתובה שמרבים לדבר אודותיה על אחריות הכלל ליחיד, ואת כושר ההרתעה והעמידה שלנו מול ארגוני טרור, כמו משפחת שליט על גדודי יועציה ויח"צניה. זו עמדה לא פופולרית, ובחלומותיי הנוראים ביותר לא הייתי רוצה לעמוד במקומם, אבל אביבה ונעם היקרים מאד: אנא, שאו עצבכם וחרדותיכם בשקט. כמו אלפי משפחות שהקריבו את היקר להם ב-63 שנות המדינה, ייתכן וגם גורלכם נקשר בגורל השכול. כ"דור שני" לשכול, שקרוי על שם דודי אליעזר פלדמן שנפל בקרב המיתלה ב-1956, אני יודע עד כמה המחיר יקר, ועד כמה החלל שנותר הוא פצע עולמים.

עד שלא ניאזר עוז לצאת במשימת חילוץ לשחרורו של גלעד, או עד שלא נשכיל להתנות את שחרור האסירים הפלסטיניים בהסכם רחב יותר עם החמאס, נבקש מכם את הנורא מכל: לשאת את כוס-היגונים כאילו גלעד, כמו שניים מחבריו לצוות הטנק שנהרגו באותו אירוע רע בקיץ 2006, לא נפל בשבי כי אם נפל חלל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully