בתורה אין חג בשם "ראש השנה" - אז מאיפה הוא הגיע?

אנחנו רגילים לחשוב על א' בתשרי כעל נקודת האפס של השנה העברית. השנה מתחלפת, תוקעים בשופר, מאחלים "שנה טובה", אוכלים תפוח בדבש ורימון, ובעשרת הימים הבאים נכנסים לתקופה של חשבון נפש שמסתיימת ביום הכיפורים.

אלא שבתורה התמונה שונה למדי. תשרי אינו החודש הראשון בשנה אלא השביעי, והחודש הראשון הוא דווקא ניסן. "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה", נאמר בספר שמות על החודש שבו יצאו בני ישראל ממצרים.

גם הביטוי "ראש השנה" אינו מופיע בתורה כשמו של החג בא' בתשרי. בספר ויקרא נקרא היום "שבתון זכרון תרועה", ובספר במדבר "יום תרועה". בני ישראל מצווים לשבות ממלאכה, להקריב קורבנות ולציין את היום בתרועה - אבל התורה אינה אומרת שמדובר ביום הראשון של השנה.

במילים אחרות: אם היינו מסתפקים רק בתיאור המקראי, היה קשה לזהות בו את ראש השנה שאנחנו חוגגים כיום.

כדי להבין איך זה קרה צריך קודם לוותר על הרעיון שליהדות יש רק "ראש שנה" אחד.

המשנה פותחת את מסכת ראש השנה במילים: "ארבעה ראשי שנים הם". א' בניסן הוא ראש השנה למלכים ולרגלים; א' באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה לפי אחת הדעות; א' בתשרי הוא ראש השנה "לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות"; ובית הלל קבעו את ראש השנה לאילן בט"ו בשבט.

כלומר, ניסן לא הוחלף בתשרי ולא נעלם. הוא נשאר החודש הראשון בסדר החודשים המקראי, בעוד שא' בתשרי קיבל תפקיד אחר - תחילת מניין השנים.

אפילו שמות החודשים שבהם אנחנו משתמשים כיום אינם חלק מהעברית המקראית הקדומה. בתנ"ך החודשים נקראים פעמים רבות פשוט לפי מספרם - הראשון, השני, השביעי וכן הלאה. השמות ניסן, תשרי, כסלו, תמוז ואחרים נקלטו בעולם היהודי בעקבות המגע עם בבל.

השם "תשרי" עצמו מגיע ככל הנראה מהמילה האכדית "תשריתו", שמשמעותה התחלה. באופן אירוני, גם אצל הבבלים חודש האביב היה נקודת פתיחה מרכזית של השנה, כך שהשם אינו מעיד בפני עצמו שתשרי היה מאז ומתמיד "ראש השנה" במובן שבו אנחנו משתמשים בו היום.

במקרא המאוחר כבר אפשר לראות את א' בתשרי מקבל משקל מיוחד יותר. בספר נחמיה מתוארת התכנסות גדולה ביום הראשון של החודש השביעי, שבה עזרא הסופר קורא את התורה בפני העם. אבל עדיין, המשמעות שאנחנו מזהים כיום עם ראש השנה מתגבשת בצורה ברורה הרבה יותר רק בספרות חז"ל.

שם כבר מופיעים הרעיונות המוכרים לנו: ראש השנה כיום דין, היום שבו "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון", והמסורת שלפיה א' בתשרי קשור לבריאת האדם ולהמלכת האל.

מאחורי השינוי הזה מסתתר גם מאבק עמוק על השליטה בלוח השנה.

בימי הבית השני פעלו ביהדות קבוצות שונות שלא תמיד הסכימו ביניהן כיצד צריך לחשב את הזמן. במגילות מדבר יהודה ובספרים חיצוניים מופיע לוח שמשי בן 364 ימים, המחולק ל-52 שבועות בדיוק. בלוח כזה המועדים חלים תמיד באותם ימים בשבוע ואין צורך להמתין מדי חודש כדי לראות מתי יופיע הירח החדש.

הלוח הזה מזוהה עם מסורות כוהניות ועם חוגים שקשרו את סדר הזמנים לסדר אלוהי קבוע. מנגד התפתחה השיטה המזוהה עם חז"ל, שבה החודשים נקבעים לפי הירח והשנה מותאמת גם למחזור השמש.

בעולם החז"לי, לפחות בתקופה שבה לוח השנה עדיין לא חושב מראש, לעדים היה תפקיד ממשי בקביעת הזמן: הם הגיעו לבית הדין והעידו שראו את הירח החדש, והחכמים קבעו על סמך העדות אם החודש החדש החל. ההכרעה הזאת קבעה גם מתי יחולו החגים.

לכן הוויכוח על הלוח לא היה רק מתמטי. זו הייתה גם שאלה של סמכות: האם הזמן קבוע מראש כחלק מסדר שמימי, או שבני אדם - באמצעות בית דין - רשאים לקבוע בפועל מתי מתחיל החודש?

פרופ' רחל אליאור קשרה את המאבקים האלה למתח בין הכוהנים בני צדוק לבין יריביהם בתקופת הבית השני, ואף לטלטלות שחלו בתקופה ההלניסטית ובימי אנטיוכוס הרביעי. עם זאת, חשוב להיזהר מהפיכת הפרשנות הזו לסיפור פשוט שבו אדם אחד החליט להעביר את ראש השנה מניסן לתשרי. התהליך היה ארוך, והמחקר אינו מצביע על רגע יחיד שבו התרחש השינוי.

נקודת המפנה הגדולה הגיעה לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה. הכוהנים איבדו את המרכז שבו התקיימה עבודת הקורבנות, וחכמי המשנה החלו לעצב יהדות שיכולה להתקיים גם ללא מקדש.

יבנה הפכה לסמל של המהלך הזה: מעבר מבית מקדש לבית מדרש, מקורבנות לתפילה וללימוד, וממערכת שמרכזה כהונה למערכת שבה לחכמים ולבתי הדין יש סמכות הולכת וגדלה.

עד לעריכת המשנה, סביב שנת 200 לספירה, א' בתשרי כבר מוגדר במפורש כ"ראש השנה לשנים". הוא לא נולד באותו רגע, אבל זה השלב שבו המשמעות שלו כבר נראית קרובה מאוד לזו שאנחנו מכירים.

גם אחרי שא' בתשרי הפך לראש השנה, שולחן החג עדיין היה רחוק ממה שאנחנו מכירים היום.

השופר הוא המרכיב הקדום ביותר. כבר בתורה מצווה עם ישראל על "יום תרועה", ובהמשך קיבל השופר משמעויות נוספות - התעוררות לתשובה, המלכת האל וזיכרון עקידת יצחק והאייל שהוקרב במקום יצחק.

גם מנהג ה"סימנים" עתיק מאוד ומופיע כבר בתלמוד. אביי, מגדולי אמוראי בבל, הציע לאכול בראש השנה מאכלים ששמותיהם מאפשרים ליצור מהם ברכות ומשחקי מילים: קרא (דלעת או קשוא), רוביא (לוביה, פול או שומשום), כרתי (כרישה/פראסה), סלק ותמרים.

מכאן התפתח עולם שלם. התמר התחבר ל"ייתמו אויבינו", הכרישה ל"ייכרתו אויבינו", הסלק ל"יסתלקו אויבינו", הקרא לבקשה שייקרע רוע גזר דיננו, והרימון נעשה סמל לשפע זכויות ומצוות. ראש של דג או של איל נאכל עם הבקשה המוכרת "שנהיה לראש ולא לזנב".

התפוח בדבש, לעומת זאת, הוא מנהג מאוחר יותר המזוהה במיוחד עם קהילות אשכנז, ובהמשך הפך בישראל לאחד הסמלים החזקים ביותר של החג.

גם התשליך אינו מצווה מהתורה. המנהג ללכת בראש השנה למקור מים ולומר תפילות הקשורות לפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאותם" התפתח מאות שנים לאחר תקופת חז"ל.

וכך, ראש השנה שאנחנו מכירים הוא למעשה פסיפס שנבנה במשך דורות. התורה נתנה לנו את "יום התרועה", חז"ל העניקו לא' בתשרי את מעמדו כראש השנה לשנים ואת רעיון יום הדין, ומנהגים מאוחרים יותר מילאו את השולחן בתפוחים, דבש, רימונים, דגים ושלל סימנים.

אז האם ראש השנה "עבר" מניסן לתשרי? לא בדיוק. ניסן נשאר ראשון לחודשים, תשרי הפך לראש השנה לשנים, ושתי המסורות ממשיכות להתקיים יחד עד היום.

מה שכן השתנה באופן דרמטי הוא המשמעות של א' בתשרי. מיום תרועה מסתורי למדי במקרא הוא הפך, לאורך מאות שנים, לאחד הימים החשובים ביותר בלוח השנה היהודי - יום של התחלה, דין, תשובה, תפילה וכמובן גם מספיק אוכל כדי להתחיל את השנה עם חשבון נפש כבר אחרי המנה הראשונה.