דפי המסרים שנפלטים תדיר ממדפסות הרשימות החדשות לכנסת מדכאים. במקום להדהד את האירועים המרכזיים שהממשלה הזאת אחראית להם - הניסיון לרסק את הדמוקרטיה הישראלית באמצעות הפיכה משטרית וכמובן זוועת השבעה באוקטובר - הן בורחות לקלישאות על אחדות, מסרים שטוחים, וניסיון גמלוני לא לדרוך על ביצים. עצוב לראות שחלק מהמצטרפים לרשימות האוויר החם הזה דיברו אחרת כאשר ישבו באולפנים. הפיתוי למושב בכנסת הבאה גרם להם לאפסן את העמדות הטבעיות שלהם.
לזכות המצטרף האחרון, עופר וינטר, נאמר שלא ציפינו ממנו למשהו אחר. בחודשים האחרונים פרסם עשרות סרטונים עם תוכן קונספירטיבי, שעליו היו יכולים לחתום גם סמוטריץ', רוטמן, קרעי, מאי גולן ואפילו נסים ואטורי. וינטר גם לא מסתיר שמקומו בקואליציה עם מפלגות החרפה של הקדנציה האחרונה, המפלגות שהביאו עלינו את השבעה באוקטובר. עם זאת, ברשימה שלו דווקא כן תמצאו כאלה שבאולפנים נשמעו מעט אחרת. נכון, דודי בן ציון, סגן ראש מועצת שומרון, הוא לא ממפגיני קפלן, אבל הטקסטים שלו באולפנים היו שונים בתכלית מאלה של וינטר, כמו שגם הטקסטים של ללי דרעי נשמעו שונים בתכלית, ואפילו של יוסף חדד. מילא.
אחר כך, מימין לשמאל, מגיעה מפלגתם של ארדן ואדלשטיין. ארדן כבר הצהיר שהוא לא בעד ועדת חקירה ממלכתית כלשונה בחוק הקיים, ואדלשטיין לא צריך לומר כלום, שכן מעשיו בקדנציה האחרונה מדברים בעד עצמם. מי שאכזב במיוחד היא המצטרפת לרשימה הזאת, אישה רבת זכויות כעליזה בלוך. בלוך ישבה רבות באולפנים (גילוי נאות, היתה חברת פאנל באולפן "אזור בחירה" בהגשתי), אמרה כמה חשובה ועדת חקירה ממלכתית, ודיברה בגנות האופן שבוצעה ההפיכה המשטרית. שניה אחרי שהצטרפה לרשימת ארדן, ועדת חקירה ממלכתית כלשונה בחוק זה פויה, רשימות ערביות זה פויה, וההפיכה המשטרית לא מעניינת.
משם אנחנו מגיעים להנדל וטרופר, שהם בכלל נספרים בגוש האופוזיציה. טרופר אפילו הצהיר מפורשות שלא יישב תחת נתניהו. בעניין ועדת חקירה ממלכתית, הם בעד אבל כבר פחות מדברים על זה, ומעדיפים להתרכז בסוגיית גיוס החרדים, כי הם סבורים שזה העניין שהכי יתפוס את מצביעיהם. גם אם הם צודקים (בינתיים התוצרת מתחת לאחוז החסימה), מדהים שעניין ההפיכה המשטרית - הרס שיטתי של הדמוקרטיה, הרס שלטון החוק, מוסדותיו וסמליו, שקרעו את העם ויצרו את השסע החברתי הגדול ביותר שהיה כאן מקום המדינה - כל אלה לא מעניינים אותם, או לפחות הם לא מראים בהם עניין כלשהו. גנץ הממורמר, גם הוא כבר לא מגלה עניין בסיפור המנדנד הזה של חוזק הדמוקרטיה.
אבל התופעה הזאת, למרבה הצער, לא מאפיינת רק את המפלגות הקטנות. גם מפלגתו של בנט כמעט ולא נוגעת בזוועות של הרס הדמוקרטיה. נכון, בנט מדבר על כך שמהלכים של שינוי שיטת המשטר חייבים לעשות בהסכמה רחבה, אבל לא מצהיר למשל שיחזיר מיד לקדמותו את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, שיבטל את חוק מח"ש ובעיקר את חוק הרס מוסד היועץ המשפטי לממשלה.
מילא בנט, אבל איפה לפיד שאנשיו נלחמו בקדנציה האחרונה כאריות ולביאות - קארין אלהרר, ולדימיר בליאק, נאור שירי, מרב כהן, ורבים נוספים. איפה הם? הם הועלמו, התנדפו. היחיד שהחזיר את כבודו הפוליטי הוא יואב סגלוביץ' עם המהלך המנהיגותי והגאוני שלו. אלה שנשארו לא קיימים. עזבו את השאלה, איפה לפיד ואנשיו? כבר התרגלנו לכך שמעלימים אותם; איפה האג'נדה של "יש עתיד"? זו אשכרה מחיקת ערך.
הגענו למפלגה שלפי הסקרים הולכת להוביל את הגוש. איזנקוט מדבר רבות על השוויון בנטל, על הממלכתיות, על הכישלונות של האסטרטגיה הביטחונית של נתניהו, ועל החשיבות בוועדת חקירה ממלכתית. אפילו הוא כמעט ולא מזכיר את מה שקרה כאן מ-4 בינואר 23' עד השבעה באוקטובר 23', תשעה חודשים של כאוס, תחושה שהבית קורס, של שבר חברתי כמעט בלתי ניתן לאיחוי. גם הוא לא אומר מה יעשה עם חוק היועמ"שית וחוק מח"ש, גם הוא לא מצהיר שיחזיר לקדמותו את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. למרבה הצער, המפלגה היחידה בגוש האופוזיציה ששומרת על חשיבות האג'נדה הזאת היא מפלגת הדמוקרטים.
ברור שמפלגות האופוזיציה חושבות איך נכון להביא עוד קולות מהגוש השני, אבל אם כדי לעשות זאת יועציהן מציעים להן להעלים את מה שקרה בקדנציה האחרונה לשלטון החוק, זה מלמד על מציאות חברתית עגומה במיוחד. נראה שאחת המחאות החברתיות המפוארות שהיו כאן, זו שהצליחה לבלום כמה מהלכים הרסניים במיוחד, נעלמה משיח הבחירות הזה. מבחינה זו, עד כמה שזה נשמע רע ועצוב, זה הישג גדול של רוטמן ולוין.