שלושה ימים לפני שהסתיימה שנת 1949, בשעה 5:30 בבוקר, הגיעה מכונית של משרד החוץ לביתו הירושלמי של אליהו ששון. ששון עמד לצאת מגבולות המדינה לקראת שליחות היסטורית, כציר ישראל הראשון לטורקיה. הוא ירד מביתו, הניח את חפציו במושב האחורי והתכונן לנסיעה ללוד, אך המכונית סירבה להניע. רגע רדף רגע, 15 דקות חלפו, והרכב עמד במקומו. ששון התקשר בבהילות לשדה התעופה וביקש להשהות את המטוס עד שיגיע, ובינתיים הוזמנה מכונית חלופית. אלא שכשרצה להוציא את חפציו מהמכונית התקועה, נשבר המפתח של הדלת האחורית והמטען ננעל בפנים. בלית ברירה, עזב את ירושלים בלעדיהם ועלה על המטוס לטורקיה בלא המזוודות. השליחות ההיסטורית שנפתחה בשורת תקלות, עיכובים ומטען שנשאר מאחור, נראית כמעט כמו משל נבואי למורכבות ולטלטלות שמלוות את הקשר בין שתי המדינות מהיום הראשון ועד ימים אלו, שבהם הוא נמצא בשפל העמוק ביותר שידע.
כשנתיים לפני ששתי המדינות כוננו ביניהן יחסים דיפלומטיים, הצביעה טורקיה באו"ם נגד תוכנית החלוקה של ארץ ישראל - והנה כעת הפכה למדינה המוסלמית הראשונה שהכירה במדינת ישראל. ההכרה הרשמית של טורקיה ניתנה במרץ 1949, ובסוף דצמבר 1949 כוננו בין שתי המדינות יחסים דיפלומטיים רשמיים והוקמו נציגויות בדרגת צירות. טורקיה נותרה המדינה המוסלמית היחידה שקיימה יחסים דיפלומטיים עם ישראל במשך כ-30 שנה, עד לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979 (איראן הכירה בישראל כעבור שנה, במרץ 1950, אך הכרתה הייתה במעמד "דה-פקטו" בלבד ולא כוננו עמה יחסים דיפלומטיים רשמיים מלאים כמו עם טורקיה).
עד כמה דרמטית נחשבה פריצת הקשר בין המדינות, ניתן ללמוד מתיאור היום שבו נחנכה הנציגות הישראלית בבירת טורקיה, כפי שתואר בעיתונות התקופה: "לא פחות מ-15 אלף עד 35 אלף יהודי טורקיה יצאו לרחוב כשעיניהם רטובות וגרונותיהם נחנקים בדמעות, לראות את צבעי הדגל הישראלי... בזאת הפרו גם את הנוהג המקובל של יהדות טורקיה להיות נחבאת תמיד אל הכלים כדי להימנע מהפליה מצד השלטונות", נכתב בעיתון "הד המזרח". התיאור הדרמטי הזה, של אלפי יהודים המפרים את החוק הטורקי ואת הנוהג להיחבא אל הכלים, לצד ממשלה טורקית שמבליגה ומציבה משמר להגנה על המפגינים, המחיש עד כמה נתפס כינון היחסים כמפנה היסטורי מרגש ופורץ דרך.
אלא שהדרמה הזו הייתה רק האפיזודה הראשונה במסלול מפותל וסוער. אם צריך לבחור דימוי מרכזי שאפיין את העשורים הראשונים ליחסים בין שתי המדינות, אפשר להגדיר את מעמדה של ישראל הצעירה מול טורקיה הגדולה כ"פילגש". "הם תמיד התייחסו אלינו כפי שמתייחסים אל פילגש ולא כפי שמתייחסים אל בן זוג בנישואים מוכרזים וגלויים", אמר בזמנו ראש הממשלה דוד בן גוריון. יהודה לויט, שהיה הקונסול הישראלי בטורקיה בסוף שנות ה-50, הגדיר זאת בצורה חדה אף יותר: "הייתי אומר שאוהבים אותנו כמו שגבר אוהב את הפילגש שלו - מאוד אוהב ליהנות ממנה ולנצל אותה, אבל אינו רוצה להגיד לה שלום ברחוב".
היום, כשהקשר בין שתי המדינות נמצא בשפל העמוק ביותר שידע, ניתן להביט לאחור ולהגדיר את המסלול שעבר כ"רכבת הרים" או כ"נדנדה": מתח מובנה וקבוע בין אינטרס אסטרטגי לשיתוף פעולה, לבין צורך פוליטי-אידאולוגי של טורקיה להתרחק מישראל. כפי שמסביר במאמרו המומחה ליחסי ישראל-טורקיה, ד"ר אסא אופיר, היחסים אופיינו מאז ומעולם באמביוולנטיות, כשאנקרה מחפשת שוב ושוב איזון בין קשריה עם ישראל לבין מעמדה בעולם המוסלמי והערבי.
את התנודות החדות הללו מניעים ארבעה גורמים מרכזיים: הפער בין אינטרסים ביטחוניים ומסחריים לבין רגישות ציבורית לסוגיה הפלסטינית; זהותה המשתנה של טורקיה לאורך השנים; תפקודו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני כ"מתג" שמחמם או מקרר את היחסים; ומשחק הכוחות האזורי שמנהלת הדיפלומטיה הטורקית מול ארה"ב, איראן, מצרים ומדינות המפרץ.
הדפוס המורכב הזה נולד יחד עם מדינת ישראל. טורקיה אמנם הצביעה נגד תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 והתנגדה להקמת המדינה, אך ב-28 במרץ 1949, חודשים ספורים לאחר הסכמי שביתת הנשק של ישראל עם מצרים ולבנון, החליטה ממשלת איסמט אינונו להכיר בה רשמית. בראשית שנות ה-50 התפתחו היחסים במהירות, ואנקרה הייתה אחת מארבע הבירות היחידות שבהן הוצב נספח צבאי ישראלי. אלא שהמטוטלת נעה שוב לרעה: תחילה ב-1955 עם חתימת "ברית בגדד" (ברית צבאית-מדינית בין טורקיה, עיראק, איראן ופקיסטן), ובהמשך ב-1956 בעקבות מלחמת סיני, אז החזירה טורקיה את הציר והורידה את דרג הייצוג. הטורקים ניסו להרגיע, ומנכ"ל משרד החוץ הטורקי אף הבטיח שנציגיו אינם "כמו אהובה אשר הבעל בוגד באשתו הערבית בסתר ומכחיש כל קשר עמה בגלוי" - דימוי ששוב החזיר לשיח את מוטיב הפילגש, בזמן שהמציאות הכתיבה יחסים מוצנעים.
התפנית הבאה הגיעה בסוף שנות ה-50. התגברות הנאצריזם, הקמת האיחוד המצרי-סורי (קע"ם) וההפיכה בעיראק עוררו חשש מכיתור ערבי. על רקע זה הבשיל רעיון "ברית הפריפריה" - אסטרטגיה שקידם דוד בן גוריון, שמטרתה הייתה ליצור "משולש צפוני" לא-ערבי (ישראל, טורקיה ואיראן) שיבלום את האיום הנאצרי-קומוניסטי. מגעים דיפלומטיים חשאיים בפריז בין השגריר אליהו ששון לראש ממשלת טורקיה עדנאן מנדרס ושר החוץ פאטין זורלו הובילו לפריצת דרך, ששיאה במפגש על גבי ספינה בים מרמרה בין משלחת בראשות גולדה מאיר לבכירים טורקים. מפגשים אלו הניחו תשתית לשיתוף פעולה מודיעיני וביטחוני הדוק, אך נסתר.
במשך עשרות שנים נותרו הקשרים בדרג נמוך ובצל הסכסוך הישראלי-ערבי. אולם בשנות ה-90, פריצת הדרך של הסכמי אוסלו והתקדמות תהליך השלום שינו את המשוואה: הסרתו הזמנית של "מתג" הסכסוך אפשרה לאנקרה לקרב את יחסיה עם ישראל מבלי לשלם מחיר בזירה הערבית. בשנים 1991-2000 חוו המדינות "עידן זהב": היחסים השתדרגו לדרג שגרירים מלא והפכו לרומן גלוי שכלל הסכמי סחר חופשי, עסקאות נשק ענקיות (כמו השבחת טנקים ומטוסים טורקיים בידי התעשייה הביטחונית הישראלית), אימונים משותפים של חילות האוויר ותיירות שיא של מאות אלפי ישראלים בטורקיה.
התפנית החדה החלה עם עלייתם לשלטון של רג'פ טאיפ ארדואן ומפלגת ה-AKP ב-2002. מכיוון שתמיכת הציבור הטורקי בסוגיה הפלסטינית רחבה וחוצת מגזרים, היחסים הפכו רגישים במיוחד לכל הסלמה ביטחונית. המתח התפרץ במבצע "עופרת יצוקה" ובעימות פומבי בין הנשיא שמעון פרס לארדואן בפורום דאבוס ב-2009. השבר העמוק ביותר הגיע במאי 2010 עם אירוע המשט וספינת "מאווי מרמרה", שהוביל להחזרת השגריר הטורקי ולנתק ביטחוני ומדיני ממושך. גם ניסיונות הפיוס - כמו התנצלות נתניהו ב-2013 והסכם הפיוס ב-2016 - ספגו מכה קשה ב-2018 סביב אירועי הר הבית והעברת השגרירות האמריקנית לירושלים. ב-2022 ביצעה רכבת ההרים תפנית נוספת כאשר הנשיא יצחק הרצוג ביקר באנקרה ונפגש עם ארדואן; השגרירים הוחזרו והיחסים חודשו כחלק ממהלך טורקי רחב לשיקום מעמדה האזורי.
הציפיות לציין 75 שנות יחסים דיפלומטיים בשלל אירועים חגיגיים נגדעו ב-7 באוקטובר 2023. מלחמת "חרבות ברזל" קטעה מומנטום חיובי והורידה את היחסים לשפל חסר תקדים. כפי שסוקר ד"ר אופיר, אנקרה תחת ארדואן מובילה מדיניות של תמיכה מובהקת בחמאס, בדומה לאיראן וקטאר, והפכה לבסיס לוגיסטי ופיננסי עבור הארגון. בכירי חמאס זוכים לדרכונים דיפלומטיים טורקיים, הממשל מגדיר את חמאס כ"ארגון לוחמי חופש", וערוצי התקשורת מפיצים עלילות אנטישמיות. במישור הדיפלומטי, טורקיה מקדמת מהלכים אנטי-ישראליים באו"ם ובבית הדין בהאג.
עם זאת, שתי המדינות לא ניתקו רשמית את הקשרים הדיפלומטיים. תופעה מרתקת שמלווה את היחסים לאורך עשורים היא שגם בשנות שפל מדיני, הסחר הכלכלי המשיך לעיתים מזומנות לגדול. ניתוק במישור הדיפלומטי מעולם לא פירושו נתק מוחלט: טורקיה היא שותפת סחר משמעותית של ישראל.
נכון להיום, יחסי ישראל-טורקיה מרוקנים מתוכן אזרחי, תרבותי, אקדמי, תיירותי או ביטחוני, ונשענים כמעט בלעדית על צינורות דיפלומטיים בסיסיים ואינטרסים כלכליים. מבט היסטורי מראה כי היחסים נעים במטוטלת בין אינטרסים גאו-פוליטיים וכלכליים עמוקים לבין צורך פוליטי-אידאולוגי ורגישות מוסלמית. השאלה היא האם המטוטלת עדיין נעה בכיוון השלילי והאם תשוב יום אחד לנוע בכיוון ההפוך.