התקיפה הישראלית השבוע בבסיס אבו א-דוהור בצפון-מערב סוריה היא אירוע בעל משמעות גאו-אסטרטגית חשובה ולא עוד אירוע טקטי בשמי סוריה.
לפי הדיווחים, המשטר בדמשק עמד לאפשר פריסת כוחות טורקיים בבסיס. כצפוי, טורקיה גינתה, ותום ברק, שגריר ארה"ב באנקרה והשליח האמריקני לסוריה, כינה את התקיפה "הסלמה מיותרת". ברק מייצג במקרים רבים את האינטרסים של טורקיה בממשל האמריקני.
כדי להבין את המשמעות של התקיפה, צרך להזכיר שקריסת משטר אסד החלישה דרמטית את האחיזה האיראנית והרוסית בסוריה, אבל ואקום גיאופוליטי לעולם אינו נשאר ריק וטורקיה מבקשת למלא אותו.
במשך שנים אנקרה טיפחה תפיסה של "עומק אסטרטגי" במרחבי האימפריה העות'מאנית לשעבר, והנה בסוריה שלאחר אסד נפתחה בפניה הזדמנות להפוך השפעה לכוח ממשי: לאמן את הצבא הסורי החדש, תוך שיקום הבסיסים שלו, להרחיב נוכחות מודיעינית, למנוע אוטונומיה כורדית ולהפוך את דמשק לשותפה התלויה באנקרה.
במלחמה הנוכחית ישראל הפכה למעצמה אזורית שהחלישה דרמטית את הציר השיעי בהנהגת איראן. וכעת שוב נוצר ואקום, שטורקיה מנסה למלא. טורקיה אמנם אינה איראן, וישראל אינה צריכה לחפש מלחמה עם מדינת נאט"ו חזקה.
אבל אין ספק שבסיסים טורקיים, מערכות מכ"ם והגנה אווירית בסוריה יכולים לצמצם בהדרגה את חופש הפעולה של חיל האוויר ולשנות את מאזן הכוחות בזירה הצפונית. לכן התקיפה באבו א-דוהור הייתה מסר אסטרטגי נכון: שסוריה לא תהפוך לבסיס קדמי של טורקיה.
לאחרונה דווח כי מדינה ערבית אחת המליצה לאחרת לחתום על הסכם עם ישראל כצעד טקטי, "להרדים" אותה, להתעצם ואז לבחור את מועד העימות. כלומר, לתכנן לנו עוד שבעה באוקטובר מהסוג שסינוואר ביצע. זהות המדינות אסורה בפרסום ואיננו יודעים שמדובר בסוריה, אבל יש בסיס לחשוד שמדובר בסוריה.
אחמד א-שרע, יש לזכור, צמח מתוך ג'בהת א-נוסרה, שלוחת אל-קאעידה בסוריה. בהמשך אמנם ניתק את הקשר עם אל-קאעידה, מיתג את עצמו מחדש וכיום הוא מבקש הכרה בינלאומית. בנוסף, בתקשורת דווח שממשל טראמפ לוחץ על ישראל לחתום על הסכם שלום ביטחוני עם סוריה.
בקרב הישראלים תמיד היתה התלהבות מהסכמי שלום שאין בצידם מחיר טריטוריאלי. אבל הסכם עם א-שרע הוא מסוכן אם מחירו הוא ויתור על חופש הפעולה הישראלי או אמונה שהחתימה עצמה שינתה את טבע האזור.
הסכמי השלום עם מצרים וירדן הוכיחו כי הסכם יכול לשרוד משברים קשים כאשר הוא נשען על אינטרסים מדינתיים, מנגנוני פיקוח וערבויות. תורת הבריתות במדע המדינה מלמדת שמדינות מתחברות לא רק מול כוח אלא מול איום.
במובן הזה, לישראל יש פוטנציאל לברית אינטרסים עם קבוצות החוששות מריכוז כוח אסלאמיסטי בדמשק ומחסות טורקית: הדרוזים בדרום, הכורדים בצפון-מזרח, ובמישור אחר גם העלווים בחוף - מה שלעיתים נקרא "ברית המיעוטים".
זהו במובן מסוים עדכון של "ברית הפריפריה" הישנה של בן-גוריון. אז ישראל חיפשה שותפים לא-ערבים סביב העולם הערבי; היום היא יכולה לבנות רשת של שותפויות עם קבוצות מקומיות שאינן רוצות לחיות תחת הגמוניה אסלאמיסטית ריכוזית.
אבל גם במהלך כזה יש פוטנציאל למלכודת, כי חסות ישראלית גלויה מדי עלולה להפוך אותן ל"סוכנים של ישראל" בעיני סביבתן ולפגוע דווקא בהן. לכן הברית צריכה להיות גמישה: הגנה על הדרוזים, תמיכה בכורדים, סיוע הומניטרי ומודיעיני ותמיכה בביזור של סוריה.
ולא מדובר כאן בהכרח כיבוש שטחים או יצירת מדינות חסות, אלא על ברית אסטרטגית עם המיעוטים הפגיעים בסוריה.
גם "מסדרון דוד", שמוזכר בשיח האסטרטגי כציר אפשרי בין הדרוזים בדרום לבין האזורים הכורדיים במזרח, צריך להישאר כרגע רעיון של רציפות השפעה, לא פנטזיה על מסדרון טריטוריאלי ישראלי. אין כיום מסדרון כזה, והוא גם איננו תוכנית ישראלית רשמית.
אפשר לשמוע בגיאוגרפיה הזאת גם הד מקראי של "מנהר פרת ועד נחל מצרים". אבל מדיניות ישראלית אינה צריכה הצדקה משיחית, אלא שהיא צריכה היגיון אסטרטגי. כי מול א-שרע ומול ארדואן, המטרה איננה להרחיב גבולות אלא לעצב את מאזן הכוחות.
ובמזרח התיכון, נייר יכול להיות חשוב, אבל רק כאשר מאחוריו עומד כוח, ולצדו עומדים בעלי ברית שיש להם סיבה אמיתית לשמור עליו.
ברית המיעוטים בסוריה משרתת את האינטרסים היסודיים של ישראל הרבה יותר מהסכם עם ג'יהאדיסט כמו א-שרע שמשרת את המעצמה המתחרה טורקיה.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".