דיווח חריג שהותר לפרסום השבוע מספק הצצה מאלפת, ואולי מטרידה, אל מאחורי הקלעים של הדיפלומטיה המזרח-תיכונית. על פי הפרסום, במסגרת שיחות בין מדינות באזור על אפשרות של הסכם שלום עם ישראל, הציעה מדינה ערבית אחת לחברתה מהלך ציני להפליא: חתמי עכשיו על הסכם עם ישראל, קבלי את התמורות הנלוות אליו, ובעתיד, כאשר התנאים יהיו נוחים יותר, הפרי אותו ואף צאי למלחמה.
זהות שתי המדינות נאסרה לפרסום, ומכאן מתחיל מטבע הדברים משחק הניחושים. קטאר מוזכרת כאפשרות למדינה המציעה; בצד השני אפשר להעלות את סוריה - ואולי אף את סעודיה, ששמה נקשר במשך שנים לאפשרות של נורמליזציה עם ישראל. אבל כל אלה, לפי שעה, השערות בלבד.
וממילא, זו אינה המהות. הסיפור החשוב באמת איננו מי אמר למי, אלא מה נאמר: חתום עכשיו, קבל את התמורה, ובעתיד - אם הנסיבות ישתנו - הפר.
מאחורי ההצעה הזאת מסתתרת תפיסה מפוכחת, גם אם צינית, של יחסים בין מדינות. הסכם איננו שבועת נצח. מדינות חותמות עליו כאשר הוא משרת את צורכיהן, ומשטרים עשויים בעתיד לבחון מחדש התחייבויות שקיבלו על עצמם. במזרח התיכון, שבו משטרים מתחלפים, בריתות זזות ומאזני כוח משתנים במהירות, יהיה נאיבי להניח שכל מי שחותם עם ישראל עבר באותו רגע שינוי אידאולוגי עמוק.
אבל מכאן ועד למסקנה שהסכמים חסרי משמעות המרחק גדול - כאן נמצא הפרדוקס.
המבחן הישראלי לגבי הסכמי אברהם וכל הסכם עתידי
מי שאומר "חתום היום והפר מחר" מניח שהמציאות של מחר תהיה אותה מציאות של היום. אלא שהסכם טוב משנה בעצמו את תנאי המשחק. הוא יוצר אינטרסים חדשים, מנגנוני ביטחון, קשרים עם ארצות הברית ועם מדינות נוספות, השקעות, מסחר, תשתיות, תיאום וקשרים מוסדיים.
ככל שהמערכת הזאת מתעבה, כך מחיר ההפרה גדל.
מצרים וירדן הן הדוגמאות הברורות ביותר. אין צורך לייפות את השלום איתן. היחסים היו ועודם לעיתים קרים, דעת הקהל אינה תמיד ידידותית לישראל, והאזור עבר מאז חתימת ההסכמים מלחמות, אינתיפאדות וטלטלות קשות. ואף על פי כן, ההסכמים שרדו.
הם לא שרדו מפני שנעלמו המחלוקות, ולא משום שנולדה לפתע אהבה בין העמים. הם שרדו משום שבמשך הזמן נוצר אינטרס מדינתי ברור לשמור עליהם. גבול יציב, תיאום ביטחוני, יחסים עם וושינגטון, מסגרות כלכליות ומחיר אסטרטגי כבד לחזרה לעימות - כל אלה הפכו את השלום מאירוע טקסי למציאות שמדינות נזהרות מלפרק.
וזה צריך להיות גם המבחן הישראלי לגבי הסכמי אברהם וכל הסכם עתידי.
ישראל אינה צריכה למדוד הצלחה לפי טקס החתימה, מספר הדגלים על הבמה או גובה ההצהרות על "עידן חדש". השאלה החשובה מתחילה ביום שאחרי: האם נבנתה מציאות שבה לצד השני יש יותר מה להפסיד מהפרת ההסכם מאשר מקיומו? האם הוא נקשר למערכת אזורית וכלכלית שמתגמלת יציבות? האם נוצרה תלות הדדית מספקת כדי שגם ממשלה פחות ידידותית בעתיד תחשוב פעמיים לפני שתקרע את ההסכם?
ישראל חכמה אינה צריכה ללכת שולל אחרי הצהרות שלום. אבל היא גם אינה צריכה לפחד מכך שהצד השני מגיע אל שולחן המשא ומתן מתוך אינטרס קר.
כך מדינות מתנהגות - השאלה היא האם ישראל יודעת להפוך את האינטרס הרגעי למבנה ארוך טווח.
אם אכן יש מי שאומר כיום למדינה אחרת "חתמי עם ישראל עכשיו, קחי את מה שמציעים לך ואחר כך הפרי", התשובה הישראלית אינה צריכה להיות להימנע מהסכם. היא צריכה להיות לבנות הסכם שהפרתו תהיה יקרה מדי.
הלקח, אם כן, איננו לבנות שלום על אמון בכוונות. כוונות משתנות. משטרים מתחלפים. מאזן הכוחות נע. יש לבנות שלום על מערכת אינטרסים שהופכת את ההפרה לבלתי-כדאית. זו אינה תמימות, וגם לא פסימיות. זו מדינאות מפוכחת. ובמזרח התיכון, זה בדיוק ההבדל בין חתימה על נייר לבין בניית מציאות.
השאלון שיעשה לכם סדר - מי המפלגה שהכי מתאימה לעמדות שלכם?