בתוך יומיים התקיימו בקריית שמונה שני אירועים שונים מאוד. גדי איזנקוט הגיע למפגש פוליטי בבית החאן. למחרת הגיעה לעיר תוכנית "הפטריוטים", והתקבלה בחום יוצא דופן (גילוי נאות, הח"מ הוא פאנליסט קבוע בתכנית "הפטריוטים"). במאמר זה אני מתכוון להתמקד בסוציולוגיה של שני האירועים: מי נתפס כאורח שמגיע לעיר, ומי מתקבל כקול שצמח מתוכה?
קריית שמונה היא אחת הזירות ההיסטוריות שבהן נחשפה חלוקת הכוח הישראלית. למטה ישבו תושבי עיירת הפיתוח; למעלה, בקיבוצי אצבע הגליל, ישבה האליטה המשרתת של המדינה הצעירה החלוצית, התורמת והמסורה, אך גם בעלת קרקעות, קשרים, הון חברתי וגישה ישירה למוקדי קבלת ההחלטות. זכורה לכולנו האמירה המפורסמת של מנחם בגין מתחילת שנות השמונים שהתייחס לדבריו של תושב קיבוץ מנרה כמו "מליונר בבריכה", המביט מגבוה על תושבי קריית שמונה.
מאז השתנתה החברה הישראלית. מזרחים נכנסו לאקדמיה, לצבא, לתקשורת ולפוליטיקה. אבל מכאן לא נובע בהכרח שהתחלפה ההגמוניה. כי החלפת צבע הפנים בחלון הראווה אינה בהכרח החלפה של מבנה הכוח בחדר האחורי.
ביטוי לכך אפשר למצוא אצל גדי איזנקוט. איזנקוט הוא בן למשפחה ממוצא מרוקאי, אך מוצא משפחתי אינו בהכרח מלמד על השקפת עולם, והביוגרפיה שלו איננה מלמדת על הייצוג הפוליטי למרוקאים. כי השאלה החשובה איננה מהיכן הגיע אדם, אלא את מי הוא מייצג לאחר שהגיע לעמדת כוח; אילו מוסדות הוא מבקש לשנות, ועל אילו מוסדות הוא מבקש להגן; מי מאמץ אותו, ומדוע.
מבחינה זו, איזנקוט הוא המועמד האידיאלי עבור ההגמוניה הישנה. הוא מעניק לה פנים ישראליות, ביטחוניות ומזרחיות יותר, בלי לאיים באמת על מבנה הכוח שלה. סביבו יכולים להתכנס מוקדי התקשורת הוותיקים, בכירי מערכות הביטחון, מחנה קפלן, אילי הון ונציגי היוריסטוקרטיה - ובאותה שעה להציג את עצמם כ"ישראל החדשה". כך ההגמוניה הישנה יכולה להציג את עצמה באופן מלאכותי כ"קואליציה מגוונת" לכאורה, שבמרכזה נשארים אותם מוסדות ואותם כללי משחק.
הבחנה חשובה בהקשר הזה היא בין ייצוג תיאורי לייצוג מהותי. ייצוג תיאורי סופר כמה מזרחים יושבים סביב השולחן. ייצוג מהותי שואל שאלות שקשורות להקשר ולכוח שמאחורי הקלעים: מי קבע את סדר הישיבה, מי ניסח את התפריט, ומי נשאר בעליו של השולחן? ולכן מהלכים מתוחכמים של ההגמוניה לשימור כוחה כרוכים בפתיחת שעריה בפני בני הקבוצות שהודרו בעבר. אבל, וזה אבל גדול: היא מקדמת מתוכם את מי שמעניקים לה לגיטימציה, ובלבד שלא יערערו על המבנה שאותו הם מתבקשים לייצג.
סיפורה של נעמה לזימי ממחיש זאת היטב. לזימי נולדה במגדל העמק, מציגה את עצמה כנציגה של הפריפריה ושל המאבק המזרחי, ובנתה חלק ניכר מזהותה הציבורית סביב מאבקים חברתיים. אלא שכאשר נחשפו דבריו החמורים של אהוד ברק על העלייה מצפון אפריקה ומארצות ערב, היא לא התייצבה מיד בראש המאבק נגדו. רחוק מזה. ביום שלמחרת הסערה היא ישבה לצידו באחת מועדות הכנסת, ולא הסתייגה מדבריו מיד.
ברק התבטא בשיחה עם ג'פרי אפשטיין, חברו הקרוב, ואמר שמייסדי המדינה נאלצו לקלוט את גלי העלייה מאפריקה ומהעולם הערבי, ואילו כיום ניתן, לדבריו, להיות "סלקטיביים" יותר ולפקח על "איכות" העולים. במובן מסוים, אהוד ברק הוא "המיליונר בבריכה" שעליו דיבר מנחם בגין. כי הוא זה שיודע אילו יהודים הם חומר אנושי רצוי, ואילו יהודים המדינה נאלצה לקלוט בלית ברירה. סלקציה גזענית מצמררת דגמן אהוד ברק בדבריו האיומים.
רק לאחר שספגה ביקורת חריפה, בין היתר מצד הח"מ, כתבה לזימי כי דבריו של ברק אכן חמורים. אולם במקום להציב במרכז את תפיסת העולם שנחשפה בדבריו, היא הפכה את תגובתה בעיקר להתקפה על "מכונת הרעל" ועל מי שהעזו לדרוש ממנה לגנות אותו. אז גם כשהגינוי הגיע, הוא היה מסויג, מאוחר ומשועבד להגנה על המחנה. בכך הוכיחה נעמה לזימי שהיא לא יותר מ"אדיוט שימושי" עבור שימור כוחה של ההגמוניה הישנה.
אני לא טוען כאן שלזימי אינה מאמינה במאבק מזרחי, אלא שהבעיה עמוקה יותר: כי כאשר המאבק המזרחי מתנגש בברית הפוליטית עם האליטה הישנה, מתברר לעיתים מהי היררכיית הנאמנויות. ובמילים אחרות: הזהות המזרחית מוצגת בחלון הראווה; ואילו ההגמוניה נשמרת מאחור.
כך פועלת הגמוניה בעידן שבו אי אפשר עוד להגן בגלוי על ההיררכיות הישנות. היא אינה אומרת למזרחים להישאר בחוץ. היא מזמינה אותם פנימה, אבל רק בתנאי שלא ישאלו מי בעל הבית. היא זקוקה לאיזנקוט, ללזימי ולדמויות נוספות לא כדי לפרק את הסדר הישן, אלא כדי להעניק לו מראה חדש ולחסן אותו מפני ביקורת.
זהו עומק הסיפור של קריית שמונה. לא מדובר כאן באופן ישיר במאבק בין אשכנזים למזרחים, ולא בשאלת מוצאם של המועמדים, אלא זהו מאבק של שליטה על מפתחות המדינה. אז אפשר להיות מרוקאי במוצא ולהגן על מוקדי הכוח שהביטו במשך שנים על המרוקאים מלמעלה. ואפשר גם לצמוח במגדל העמק ועדיין לשמש עלה תאנה של האליטה שישבה ליד הבריכה.
אז המיליונרים הישנים כבר אינם יכולים להרשות לעצמם להיראות כפי שנראו בעבר. לכן הם מגוונים את חלון הראווה. אבל כל עוד הם קובעים מי ייכנס, מי יקודם ומה אסור לערער, אזי הבריכה עדיין שלהם.
פרופ' משה כהן אליה הוא מומחה למשפט חוקתי, ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".