הסכם הגרעין של טראמפ מחזק את סעודיה מול איראן - ועלול לסכן את ישראל

הסכם שיתוף הפעולה בין ארצות הברית לסעודיה מוצג כמהלך אנרגטי לשלושים שנה, אך משמעותו חורגת בהרבה מבניית כורים לייצור חשמל.

זהו ניסיון אמריקאי לעצב מחדש את המאזן האסטרטגי במזרח התיכון - ובו בזמן זהו הימור מסוכן על השאלה כמה חופש גרעיני אפשר להעניק לריאד מבלי לפתוח מרוץ חימוש אזורי.

ההסכם הוא מה שמכונה "הסכם 123", על שם הסעיף בחוק האנרגיה האטומית האמריקאי. הוא יוצר את המסגרת המשפטית שתאפשר לחברות אמריקאיות למכור לסעודיה טכנולוגיה, ציוד ושירותים בתחום הגרעין האזרחי. לאחר שיוגש לקונגרס, תיפתח תקופת בחינה של תשעים יום, שבמהלכה יוכלו המחוקקים לנסות לבלום אותו.

המחלוקת אינה על עצם זכותה של סעודיה להקים תחנות כוח גרעיניות. היא חברה באמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ומחויבת שלא לפתח נשק גרעיני. הבעיה היא שההסכם האמריקאי המסתמן אינו כולל שתי התחייבויות מחמירות שוושינגטון דרשה בעבר: ויתור מפורש על העשרת אורניום ועיבוד מחדש של דלק גרעיני - מה שמכונה "תקן הזהב" - וקבלת הפרוטוקול הנוסף של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, המאפשר סמכויות פיקוח וביקורת רחבות יותר.

כלומר, סעודיה אינה משתחררת מחובותיה הבינלאומיות, אבל היא גם אינה מקבלת על עצמה את מעטפת הפיקוח המחמירה ביותר. בכך היא זוכה ל"רצועת חופש" רחבה יחסית.

ליתר דיוק, ההסכם אינו מעביר בשלב זה לסעודים טכנולוגיה אמריקאית להעשרת אורניום, ואינו מעניק אישור אוטומטי להקמת מתקן העשרה. אולם הוא גם אינו סוגר את הדלת לכך. לפי הדיווחים, הוא מאפשר בחינה משותפת של האפשרות להעשיר אורניום בסעודיה במסגרת מתקנים מוגבלים ומפוקחים.

זהו הבדל מהותי מן המודל שנקבע עם איחוד האמירויות, שהסכימה לוותר מראש על העשרה ועל עיבוד מחדש.

אם וושינגטון תעניק לריאד תנאים גמישים יותר, מדינות נוספות יוכלו לשאול מדוע עליהן לקבל מגבלות שסעודיה לא קיבלה.

אבל מאחורי הסיכון עומד היגיון אסטרטגי ברור. ארצות הברית מבקשת למנוע מסעודיה לפנות לסין או לרוסיה לצורך בניית תעשיית הגרעין שלה. היא מעדיפה להכניס את התוכנית הסעודית למסגרת אמריקאית, שבה לוושינגטון יש השפעה על הטכנולוגיה, שרשרת האספקה והפיקוח, במקום להשאיר את ריאד מחוץ למערכת.

ההסכם גם מעניק יתרון מסחרי לתעשיית הגרעין האמריקאית ומחזק את התלות הסעודית בארצות הברית לעשרות שנים.

זהו גם מהלך אנטי-איראני מובהק. המסר לטהרן הוא שסירובה להתגמש אינו משאיר את האזור קפוא: בעוד ארצות הברית פועלת לבלום את תוכנית הגרעין האיראנית, היא בונה לסעודיה מסלול גרעיני אזרחי בחסות מערבית.

כך נוצרת מול איראן מעצמה אזורית בעלת תשתית, ידע ואופק טכנולוגי - גם בלי נשק גרעיני.

יש כאן גם "מהלך סיבובי". ממשל טראמפ ניתק את שיתוף הפעולה הגרעיני מן הדרישה שסעודיה תנרמל תחילה את יחסיה עם ישראל.

ההנחה האפשרית היא שהעמקת הברית האסטרטגית עם וושינגטון, והחרפת העימות המשותף עם איראן, יקרבו בהמשך גם את ריאד ואת ירושלים - אף שאין לכך התחייבות סעודית במסגרת ההסכם.

אלא שמבחינת ישראל, הסרת הקשר בין נורמליזציה לבין שיתוף פעולה גרעיני פירושה שסעודיה עשויה לקבל נכס אסטרטגי משמעותי מבלי להידרש בשלב זה לשנות את יחסיה עם ישראל.

הסיכון אינו נובע רק מכוונותיה הנוכחיות של ריאד, אלא מן התקדים שההסכם יוצר. תשתית גרעינית אזרחית, ידע טכנולוגי ויכולת עתידית להעשיר אורניום עלולים לשנות את מאזן הכוחות האזורי גם אם לא יובילו ישירות לפיתוח נשק גרעיני.

אבל זהו הימור. יורש העצר מוחמד בן סלמאן כבר אמר בעבר שסעודיה תשאף לנשק גרעיני אם איראן תשיג נשק כזה. לכן, יכולת אזרחית רחבה ללא "תקן הזהב" עלולה בעתיד להפוך מתשתית אנרגטית לבסיס של יכולת סף.

מבחינת ישראל, המשמעות עלולה להיות התמודדות עם מציאות אזורית שבה לא רק איראן מחזיקה בידע, בתשתיות וביכולת להתקרב לסף גרעיני, אלא גם מדינות ערביות מרכזיות דורשות לעצמן מסלול דומה.

אם סעודיה תקבל תנאים מקלים, מדינות כמו טורקיה ומצרים עשויות לדרוש יחס דומה. גם איחוד האמירויות, שקיבלה בעבר מגבלות מחמירות יותר, עשויה לבקש לפתוח מחדש את ההסכמות שלה עם וושינגטון.

ארצות הברית מנסה אפוא לבצע תמרון עדין: לבלום את איראן באמצעות חיזוק סעודיה, בלי להפוך את חיזוק סעודיה לתחילתו של מרוץ גרעיני.

השאלה היא האם היא בונה לריאד תוכנית גרעין תחת פיקוח אמריקאי - או מעניקה לה תקדים שמדינות האזור ינצלו ביום שבו האמון בוושינגטון יישחק.