הספרות הקלאסית על אליטות מלמדת כי קבוצות כוח אינן נדרשות לקנוניה מסודרת כדי לפעול בתיאום. הן חולקות שפה, תפיסת עולם, מסלולי קידום ואינטרסים מוסדיים. הן יודעות מי שייך למעגל הלגיטימי ומי מסכן אותו. כאשר אחד המוסדות מותקף, האחרים מתגייסים להגנתו. כך נוצרת מערכת המתפקדת לעיתים באופן המזכיר מאפיה: לא בהכרח באמצעות הוראות מפורשות, אלא באמצעות נאמנויות הדדיות, הרתעה וסימון מי שמעז לחרוג מן השורה.
במשך שנים נהנתה קשת 12 ממעמד כמעט הגמוני בשוק התקשורת הישראלי. כוחה לא הסתכם ברייטינג. הוא כלל השפעה על שוק הפרסום, על סדר היום הציבורי ועל המוניטין של פוליטיקאים, פקידים ושופטים. מי שמחזיק ביכולת להעלות אדם לראש המהדורה או לקבור את שמו בתחקיר שלילי מחזיק בכוח שאינו נופל לעיתים מכוח שלטוני פורמלי.
לכוח תקשורתי כזה יש חשיבות מיוחדת בממשק עם מערכת המשפט. שופטים ופרקליטים אמורים לפעול ללא מורא, אך גם הם חיים בתוך מרחב ציבורי שבו תקשורת חזקה יכולה לעצב את דמותם. די להיזכר במאמץ הפרשני החריג שנעשה בפרשת אילנה דיין וסרן ר', שבמסגרתה פותחה דוקטרינת "האמת לשעתה" (אף אם בדיון הנוסף היא נדחתה). אפשר להתווכח משפטית עם התוצאה, אך קשה להתעלם מן התחושה כי המערכת המשפטית התאמצה במיוחד כדי למנוע פגיעה באחת הדמויות המזוהות ביותר עם התקשורת ההגמונית.
על הרקע הזה יש להבין את סיפורה של בן-חי שגב. היא אינה אשת ימין שיצאה למלחמה אידיאולוגית במערכת. היא צמחה בשמאל, הקימה את גוש השמאל הסטודנטיאלי באוניברסיטת בר־אילן, רכשה הכשרה אקדמית מן השורה הראשונה בתחום התקשורת ומילאה תפקידים מקצועיים ברגולציה.
גילוי נאות: ד"ר בן־חי שגב נמנתה עם החברים המייסדים של מכון "מסד הארץ", שהקמתי. לאחר שנבחרה לכהן כיו"ר הרשות השנייה, היא ביקשה להשעות את חברותה במכון, כדי למנוע לזות שפתיים וכל מראית עין של זיקה מוסדית או ניגוד עניינים. עצם ההחלטה הזאת מלמדת לא מעט על תפיסתה המקצועית ועל ההקפדה שלה על עצמאות מוסדית.
בשני רגעים מכריעים היא העדיפה את שיקול דעתה המקצועי על פני הציפיות של קבוצת הכוח שאליה הייתה אמורה להשתייך.
הפעם הראשונה הייתה במכרז להפעלת ערוץ הכנסת. הוועדה המקצועית דירגה את ערוץ 12 במקום השלישי ובחרה בערוץ 20 (כיום ערוץ 14) במקום שהכרעה מקצועית תתקבל כחלק מתחרות לגיטימית, הופעל על בן-חי שגב לחץ כבד מצד נציגי היוריסטוקרטיה לשנות את עמדתה. המסר היה ברור: מותר להיות מקצועי, כל עוד התוצאה משרתת את הגורמים הנכונים.
הפעם השנייה הייתה בעדותה בתיק 4000. בן-חי שגב תיארה חקירה שהתמקדה, להבנתה, בניסיון לבסס תזה נגד נתניהו, אף שלדבריה הוא כלל לא פנה אליה בעניין והותיר את הטיפול בידי הרגולטורים. התביעה ביקשה להכריז עליה כעדה עוינת, אך בית המשפט דחה את הבקשה. בהמשך אף התברר כי השופטים עצמם הטילו ספק ממשי ביכולת להוכיח את עבירת השוחד.
ברור שלא ניתן עוד לפטור מקרים כאלה כטעויות נקודתיות. הם מצטברים לדפוס: סיכול ממוקד של בעלי תפקידים החורגים מן הקונצנזוס המוסדי; פוליטיזציה של מקצועות האמורים להיות ניטרליים; חקירות שנחוות כתפירת תיק יותר מאשר כחיפוש פתוח אחר האמת; ושימוש הדדי בכוח תקשורתי ומשפטי כדי להגן על ההגמוניה הישנה.
ואין צורך להניח כאן תיאוריות קונספירציה למיניהן. לא קיים חדר סגור שבו אנשי תקשורת, פרקליטים ושופטים מחלקים ביניהם הוראות. מנגנוני כוח מתוחכמים יותר פועלים באמצעות תמריצים, זהות משותפת והבנה הדדית של גבולות המותר. כל מוסד יודע מי הם בעלי בריתו, מי מעניק לו לגיטימציה ומי עלול לשלם מחיר אם יסטה מן הקו.
הנזק הגדול ביותר איננו רק לאדם מסוים. הוא נגרם לאמון הציבור. כאשר אזרחים משתכנעים שהתקשורת מגינה על בעלי בריתה, שהפרקליטות מסמנת מטרות ושבתי המשפט מפעילים כללים שונים כלפי גורמים שונים, הם מפסיקים לראות במוסדות הללו מוסדות מקצועיים. הם רואים בהם מחנה פוליטי.
השיקום לא יגיע באמצעות החלפת הגמוניה אחת באחרת. הוא מחייב החזרת היושרה המקצועית למרכז: תקשורת שאינה משתמשת בכוחה כדי להטיל מורא; תביעה החוקרת עובדות ולא בונה תיקים סביב יעד; ובתי משפט המחילים עקרונות אחידים גם כאשר אחד הצדדים הוא בן בית של האליטה.
יפעת בן-חי שגב מייצגת בדיוק את המקצועיות החסרה כיום: אדם בעל השקפת עולם, אך כזה שאינו מכפיף את שיקול דעתו המקצועי למחנה הפוליטי שממנו הגיע. בעידן של קיטוב עמוק, זו תכונה נדירה במיוחד.
אם ההגמוניה הישנה לא הייתה מוכנה לקבל אותה כיו"ר הרשות השנייה, ייתכן בהחלט שהיא עוד תקבל אותה כשרת התקשורת של מדינת ישראל. זה לא יהיה רק תיקון אישי. זו תהיה הצהרה שהמקצועיות חוזרת סוף־סוף לגבור על נאמנות השבט.
פרופ' משה כהן-אליה הוא מומחה למשפט חוקתי, ומייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".
בחירות 2026 - ענו על שאלון הבחירות וגלו מי המפלגה שמתאימה לכם