הזיגזג של טראמפ, הברקס של ביידן: מי באמת שומר על השמיים של ישראל?

בינואר 1969, באירוע החגיגי לציון מהלך רב-משמעות בפוליטיקה הישראלית - הקמת "המערך" באמצעות חיבורן של מפלגת העבודה ומפ"ם - בחר ראש הממשלה, לוי אשכול, לפתוח את נאומו דווקא בברכה חמה לנשיא ארצות הברית היוצא, לינדון ג'ונסון. אשכול הגדיר את ג'ונסון מעל הבמה לא פחות מאשר "חסיד אומות העולם".

במבט של 57 שנים לאחור, אפשר להבין כיום מדוע בחר בהגדרה מרחיקת לכת כל כך; אשכול כבר הבין כי החלטתו של הנשיא האמריקאי למכור מטוסי סקייהוק לישראל, לצד ההתחייבות הטרייה מאותם ימים למכור לה גם מטוסי פאנטום מתקדמים, היו צעדים דרמטיים שהבטיחו לישראל יתרון אווירי מכריע במזרח התיכון. החלטה זו ייצגה תפנית משמעותית במדיניותה של ארצות הברית, שעד לאותו שלב הקפידה לשמור על עמדה נייטרלית באזור. מאותו רגע, עברה וושינגטון לתמיכה אקטיבית באספקת הנשק הדרוש לבניית העליונות הישראלית ושימורה. שם, בסוף שנות ה-60, נוכח המדיניות שהוביל ג'ונסון, נזרע הגרעין ההיסטורי שיצמח לימים למדיניות ה-QME (Qualitative Military Edge) - היתרון הצבאי האיכותי של ישראל.

מאז חלפו כמעט שישים שנה, והגרעין שנזרע אז הפך לעץ עבות שהצמיח ענפים רבים של שיתופי פעולה אמריקאיים-ישראליים. אלא שכעת, אותו עץ עומד בפני רוחות עזות המאתגרות את יציבותו: ההצהרה הדרמטית של הנשיא דונלד טראמפ, לפיה ארצו שוקלת למכור מטוסי קרב מתקדמים מסוג F-35 לטורקיה, מטרידה את ישראל ומעמידה למבחן את מדיניות היתרון הצבאי האיכותי שלה. "מטוסי הדור החמישי", הנחשבים ליהלום שבכתר של חיל האוויר הישראלי, עשויים לנחות בקרוב במנחת של רג'פ טאיפ ארדואן. בעקבות כך, ראש הממשלה בנימין נתניהו פנה ישירות לטראמפ והפציר בו שלא לקדם את העסקה, ואף הזהיר בריאיון ל-CNN כי המהלך יהרוס את מאזן הכוחות במזרח התיכון ויוביל למלחמה.

ההיסטוריה של האזור רצופה בעימותים סוערים סביב עסקאות נשק אמריקאיות, ופנייתו הנוכחית של נתניהו פוסעת במסלול דיפלומטי מוכר. זכור במיוחד "קרב הטיטאנים" של שנת 1981, כאשר ראש הממשלה מנחם בגין יצא למאבק גלוי נגד הנשיא רונלד רייגן, בשל כוונתו למכור חמישה מטוסי ביון והתרעה מתקדמים מסוג "אייווקס" לערב הסעודית. בגין כינס אז ישיבות ממשלה דחופות והזהיר מפני "סכנה חמורה לישראל", בעוד רייגן הפעיל מכבש לחצים אגרסיבי על הסנאט כדי להוכיח מי בעל הבית בוושינגטון. הנשיא האמריקאי ניצח אז בנקודות והפך את הקערה ברגע האחרון, אך כדי לאחות את השבר העמוק, חתמה ארצות הברית חודש לאחר מכן על הבנות אסטרטגיות ראשונות מסוגן עם ישראל והגבירה עמה את שיתוף הפעולה המודיעיני.

שלוש שנים קודם לכן, ב-1978, היה זה ממשל ג'ימי קרטר שביקש למכור מטוסי F-15 לסעודים. העסקה ההיא נתקלה בהתנגדות עזה בגבעת הקפיטול, אותה הוביל סנאטור דמוקרטי צעיר ונמרץ בן 36 בשם ג'ו ביידן, ששימש כמגן קנאי של האינטרס הישראלי בוועדת החוץ. העסקה אושרה בסופו של דבר רק לאחר שארצות הברית הצמידה לה חבילת פיצוי חסרת תקדים לישראל, שכללה אספקת מטוסי F-15 ו-F-16 מתקדמים לחיל האוויר הישראלי, לצד התחייבויות סעודיות שלא להציב את מטוסיה החדשים בבסיסים הסמוכים למרחב האווירי הישראלי.

מאז ימיו של לוי אשכול, המנגנון הבלתי רשמי של היתרון האיכותי עבר אבולוציה משמעותית. מה שהחל כעקרון מוסרי והבנה ג'נטלמנית בין מנהיגים, שודרג לבסוף בשנת 2008, כאשר הקונגרס האמריקאי הפך את המדיניות לחוק מדינה קשיח ומחייב. החקיקה הרשמית הטילה על הממשל האמריקאי חובה משפטית ברורה ומנגנון דיווח תקופתי; מאז, מחויב הנשיא לבחון כל עסקת נשק המיועדת למדינה במזרח התיכון, ולספק לקונגרס ערובה מפורשת לכך שהיא אינה פוגעת ביתרונה האיכותי של ישראל וביכולתה להרתיע ולהביס, בכוחות עצמה, כל קואליציה אזורית.

אלא שהמציאות הנוכחית מורכבת בהרבה, בעיקר בשל דפוסי הפעולה הבלתי צפויים של מי שיושב כיום בבית הלבן. עבור דונלד טראמפ, עסקאות נשק אסטרטגיות מעולם לא היו אידיאולוגיה קשיחה, אלא קלפי מיקוח דינמיים בעולם של עשיית עסקים - תפיסה המובילה לא פעם לזיגזגים מדיניים חדים ומותירה את ישראל בעמדת מגננה. רק לפני שנים ספורות, בשנת 2019, היה זה טראמפ עצמו שסילק את טורקיה בטריקת דלת מפרויקט ה-F-35, ביטל את מכירת המטוסים שיועדו לה ואף הטיל עליה סנקציות, לאחר שארדואן בחר לרכוש מרוסיה מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-400. הצעד ההוא נתפס אז בוושינגטון כענישה הכרחית על פגיעה בביטחון הטכנולוגי של נאט"ו.

והנה, בתפנית חדה ובמסגרת אותה מדיניות הפכפכה, מציג כעת טראמפ גישה הפוכה לחלוטין בפסגת נאט"ו באנקרה; הוא מתייצב לצד ארדואן, מצהיר כי לארצות הברית יש "מערכת יחסים מצוינת" עם טורקיה, ומשבח אותה על כך ששמרה על ניטרליות ולא נכנסה למערכה לצד איראן. ארדואן, מצדו, מיהר לנצל את הזיגזג הנשיאותי וניסה לסנדל את טראמפ כשחשף בפומבי כי האמריקאים הבטיחו לארצו חמישה מטוסים, תוך שהוא עוקץ ומחמיא לנשיא על כך שהוא "תמיד עומד בהתחייבויות שלו".

התהפוכות הללו אינן זרות לישראל, ומתברר שבעולם העסקאות הגיאופוליטיות לא רק הבית הלבן יודע לזגזג; הדוגמה המובהקת ביותר התרחשה סביב הדרמה הגדולה של עסקת המטוסים לאיחוד האמירויות. בשלהי כהונתו הראשונה, באוגוסט 2020, ובמסגרת המהלכים שמאחורי הקלעים של "הסכמי אברהם", העניק הנשיא טראמפ הבטחה נשיאותית חריגה לאמירויות והסיר את האמברגו כדי לאשר עסקת נשק בת עשרות מיליארדי דולרים, שכללה מטוסי F-35 וכטב"מים מתקדמים.

בעוד לשכת ראש הממשלה נתניהו התעקשה רשמית כי עמדתה נגד מכירת נשק שובר שוויון למדינות האזור לא השתנתה, חשיפה עיתונאית של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" הציגה תמונה שונה לחלוטין. על פי הפרסומים, ההבטחה האמריקאית להפשרת מכירת המטוסים, לצד הסרת ההתנגדות הישראלית בשתיקה, היו למעשה התנאי הבלעדי ששכנע את שליט האמירויות לתת אור ירוק לנורמליזציה - בנוסחה של "שלום תמורת נשק". הזיגזג הישראלי נעשה במחשכים, תוך שנתניהו ממדר את שר הביטחון בני גנץ, שר החוץ גבי אשכנזי ומערכת הביטחון כולה מהסיכומים המדיניים והביטחוניים הרגישים.

אלא שמהפך פוליטי בוושינגטון הביא לבסוף לטרפוד המהלך. עם כניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן זמן קצר לאחר מכן, ועל בסיס אותה מחויבות קשיחה לחוק ה-QME משנת 2008, החליט הממשל החדש להקפיא לחלוטין את העסקה המובטחת. ביידן הפגין שוב מדיניות עקבית בנוגע לשמירת היתרון האסטרטגי של ישראל במזרח התיכון, והוכיח לירושלים ולמדינות האזור כי הקו המנחה של היתרון האיכותי מסוגל לעצור גם התחייבויות חתומות של נשיא קודם.

כעת, כשטראמפ שוב בבית הלבן ומסלול הניווט שלו משתנה בהתאם לאינטרסים המשתנים, ישראל מוצאת את עצמה נלחמת מחדש על אותה "תעודת ביטוח" היסטורית. כדי לקדם מכירה כזו לטורקיה מבלי להפר את החוק האמריקאי היבש, הממשל עדיין יכול להשתמש בכלים כמו "שנמוך טכנולוגי" - כלומר, אספקת המטוסים עם מערכות מכ"ם ותוכנה נחותות מאלו של ישראל - או להציע לירושלים חבילת פיצוי צבאית מוגדלת. נתניהו, מצדו, כבר הזהיר כי אם הטורקים יקבלו את העוצמה הזו, העולם יחזה בתוקפנות גוברת מצד משטר המזוהה עם האחים המוסלמים.