במשך שנים, "ההוביטים" הקדומים מהאי פלורס הציתו את הדמיון: בני אדם זעירים בגובה של קצת יותר ממטר, עם מוח קטן בהרבה משלנו, שחיו עד לפני כ-50 אלף שנה באי אינדונזי מבודד. מאז שהתגלו שרידיהם במערת ליאנג בואה בשנת 2003, הם הפכו לאחד הממצאים המסקרנים ביותר באבולוציה האנושית - וגם לאחד המבלבלים שבהם.
השם המדעי שלהם הוא הומו פלורסינסיס, אבל הכינוי "הוביטים" נדבק כמעט מיד, לא מעט בגלל העיתוי שבו הוצגו לעולם - סמוך לשיא ההצלחה של סרטי "שר הטבעות". במשך שנים חלק מהחוקרים ראו בהם מין אנושי קטן אך מתוחכם יחסית: כזה שהשתמש בכלים, אולי שלט באש, ואולי אפילו צד יחד בעלי חיים גדולים בהרבה ממנו, בהם פילים ננסיים שחיו באי.
עכשיו מגיע מחקר חדש ומצנן מעט את הפנטזיה הזו. ב-CNN דווח שלפי ניתוח מחודש של סימנים על עצמות שנמצאו באותה מערה, ייתכן שההוביטים הקדומים לא היו ציידים מאורגנים של פילים ננסיים, אלא אוכלי שאריות הרבה יותר צנועים. במילים אחרות: הם כנראה לא הרגו את הטרף הגדול בעצמם, אלא המתינו עד שדרקוני קומודו - הטורפים הגדולים של פלורס - יסיימו לאכול, ואז לקחו את מה שנשאר.
לא ציד הירואי - אלא הישרדות
ההנחה הישנה נשענה בין היתר על כך שעצמות הומו פלורסינסיס נמצאו לצד שרידים של סטגודון, קרוב משפחה קדום וננסי של הפיל. עבור אדם מודרני, סטגודון ננסי אולי נשמע קטן. עבור יצורים בגובה של כ-1.06 מטר ובמשקל של כ-30 ק"ג, זה עדיין היה בעל חיים עצום ומסוכן. אם ההוביטים אכן צדו אותו, זה היה מצריך תכנון, אומץ, שיתוף פעולה וכלי ציד מתקדמים יחסית.
אבל צוות חוקרים בראשות אליזבת ויץ' מאוניברסיטת טובינגן בגרמניה בחן מחדש את סימני הפגיעה על עצמות הסטגודונים ממערת ליאנג בואה. כדי להבין מי באמת השאיר את הסימנים, החוקרים השוו אותם לסימנים שנוצרים כאשר דרקוני קומודו אוכלים פגרים. לשם כך הם ערכו ניסוי שבו האכילו דרקוני קומודו בפגרי עיזים ובדקו אילו סימני שיניים נותרו על העצמות.
התוצאה, לפי החוקרים, הייתה ברורה למדי: רבים מהסימנים על עצמות הסטגודונים התאימו יותר לשיני דרקוני קומודו מאשר לחיתוך בכלים של בני אדם קדומים. כלומר, הדרקונים כנראה הגיעו ראשונים לבשר הטוב ביותר. ההוביטים, אם אכלו ממנו, עשו זאת אחריהם.
גם הסיפור על האש נחלש
המחקר החדש מערער גם על רעיון נוסף שיוחס להומו פלורסינסיס: שימוש קבוע באש. בעבר הוצע כי שרידים חרוכים באתר מעידים שההוביטים ידעו לצלות את מזונם. אבל לפי הבדיקה החדשה, מתוך 3,155 שברי עצמות סטגודון שנבדקו, רק אחד בלבד נראה שרוף.
החוקרים סבורים שהשריפה הזאת עשויה להיות קשורה לנוכחות מאוחרת יותר של בני אדם מודרניים באזור, אחרי שהומו פלורסינסיס כבר נעלם. גם עצמות רבות של חולדות ענק שנמצאו באתר לא הראו סימני שריפה דומים. לכן, לטענתם, אין כיום בסיס חזק לקביעה שההוביטים שלטו באש באופן קבוע.
זה לא הופך אותם לטיפשים, כמובן. הישרדות באי כמו פלורס במשך דורות רבים דרשה התאמה לסביבה מורכבת, משאבים מוגבלים וטורפים גדולים. אבל היא כן עשויה לשנות את התמונה: במקום בני אדם זעירים שצדו פילים בנחישות כמעט קולנועית, ייתכן שמדובר במין שחי בזהירות, ניצל הזדמנויות, אכל פירות, צמחים, חרקים, חיות קטנות - ולעיתים גם בשר גדול שנותר אחרי אחרים.
לפי החוקרים, יעד ציד הגיוני יותר עבור ההוביטים היה דווקא חולדות ענק שחיו באי, ולא פילים ננסיים. אלה היו קטנות בהרבה, נפוצות יותר ופחות מסוכנות. סטגודון, אם הגיע לצלחת, כנראה היה בונוס נדיר.
עוד על ה"הוביטים"
הצצה נדירה לאי שבו ייתכן שעדיין חיים הוביטים בגובה 120 ס"מ
"בלי ארוחת בוקר שנייה": נפתרה התעלומה? זו הסיבה שה"הוביטים" האנושיים נכחדו
אז עד כמה הם היו דומים לנו?
הממצא החדש חשוב כי הוא נוגע לאחת השאלות הגדולות סביב הומו פלורסינסיס: איך מין עם מוח קטן כל כך הצליח, לכאורה, להציג התנהגות מורכבת כל כך. אם הם באמת צדו פילים, שלטו באש ופעלו בקבוצות מאורגנות, הדבר היה מחייב אותנו לחשוב מחדש על הקשר בין גודל מוח לאינטליגנציה.
אבל אם חלק מההנחות האלה היו מוגזמות, הפרדוקס קטן יותר. ייתכן שההוביטים היו קרובים אלינו מספיק כדי להשתמש בכלים בסיסיים ולשרוד בסביבה קשה, אבל לא בהכרח מתוחכמים כפי שהעדפנו לדמיין.
המחקר גם מחזק את התחושה שהסיפור של הומו פלורסינסיס עדיין רחוק מסיום. אפילו החוקרים שהיו מעורבים בחפירות המקוריות מודים שככל שנאספו עוד נתונים, חלק מהפרשנויות הראשונות השתנו: גיל הממצאים, ההקשר הגיאולוגי, וכעת גם ההתנהגות האפשרית של המין הזעיר.
יש בזה משהו כמעט סמלי. שנים אחרי שהעולם התאהב ברעיון של "הוביטים" אמיתיים שחיו באי טרופי וצדו פילים ננסיים, המדע מזכיר שהמציאות לרוב פחות רומנטית - אבל לא פחות מרתקת. ייתכן שהם לא היו גיבורי ציד קדומים. ייתכן שהם פשוט ידעו לחכות בצד, לתת לדרקוני קומודו לעשות את העבודה המסוכנת, ואז לקחת את מה שאפשר. בעולם של פלורס הקדומה, גם זה היה כישרון הישרדות לא קטן.