על הדין ועל האמת: כשהרשעה הופכת למטרה

לאחר שנים של שמיעת עדים, חקירות ראשיות, חקירות נגדיות וחקירות חוזרות, הרכב של שלושה שופטים הביט אל התביעה ואמר לה, למעשה: עצרו רגע, אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. זה בדיוק מה שקרה השבוע במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

לפני שלוש שנים, ב-29 ביוני 2023, עת הפרקליטות סיימה להציג את ראיותיה ולהעיד את עדיה בכל הקשור בעבירת השוחד בתיק 4000, הוציאו תחת ידם שלושת שופטי ההרכב את ההחלטה הבאה: "לצדדים נמסרה, בפתח הדברים, עמדת המותב, לפיה קיימים קשיים בביסוס עבירת השוחד... על רקע קשיים אלה, הוצע כי המדינה תשקול לחזור מעבירת השוחד".

הפרקליטות סירבה לקבל את עמדת שופטי ההרכב, כאשר באמתחתה טענה שמעולם לא נשמעה במקומותינו: אכן, לא הצלחנו לבסס את עבירת השוחד, אבל עוד לא נשמעו עדי ההגנה. לאחר שנחקור את אלה, נצליח להוציא מהם הודאה כי אכן התקיימה עסקת שוחד. ובימים אלה של מונדיאל, ועל מנת להסביר את מופרכות עמדת הפרקליטות, משל למה הדבר דומה: למשחק כדורגל שבו קבוצה יורדת למחצית בפיגור 6:0. השופט מציע לה לשקול לסיים את המשחק, אך היא משיבה: חכו למחצית השנייה, אולי שחקני הקבוצה היריבה יבקיעו שערים עצמאיים לשערם ואז ננצח.

אלא שהחיים אינם משחק בנדמה לי. ואשר יגורו השופטים בא להם. השבוע הם שבו וחזרו, באותן מילים, על אותה עמדה. לאחר שנשמעו ראיות ההגנות, לאחר שהסתיימה עדותו של נתניהו, ולאחר מאות שעות דיונים. הקושי הראייתי לביסוס עבירת השוחד, לשיטתם של השופטים, נותר כשהיה.

אפשר להסכים עם השופטים ואפשר לחלוק עליהם, אבל קשה להתעלם מן העובדה הפשוטה: כשאותו מסר נשמע פעמיים, בהפרש של שלוש שנים, השאלה איננה רק מה יחליט בית המשפט בסוף ההליך. השאלה היא מה קרה בדרך. וכאן, בעיניי, מתחיל הסיפור האמיתי. רבן שמעון בן גמליאל למדנו במסכת אבות: "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, על האמת ועל השלום". שימו לב לסדר. לא על הניצחון, לא על ההרשעה, לא על אחוזי הצלחה, אלא על הדין ועל האמת.

משום שתובע במדינת חוק איננו עורך דין פרטי, הוא איננו מייצג לקוח המבקש לנצח בכל מחיר. הוא מייצג את הציבור, והציבור איננו זקוק לניצחונות. הציבור זקוק לצדק. זו הסיבה שבית המשפט העליון חזר במשך עשרות שנים על העיקרון שלפיו תפקידו של התובע הציבורי איננו להשיג הרשעה בכל מחיר, אלא לסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת.

יפים ומתאימים לעניין זה דבריו של שופט בית המשפט העליון זלמן שניאור חשין ז"ל: "התובע הפלילי איננו רודף, המבקש להשיג הרשעה בכל מחיר. התובע הפלילי הוא משרת החוק, שמטרתו אינה רק להרשיע, אלא לסייע לבית המשפט לעשות משפט צדק, ובין השאר - למנוע הרשעת חפים מפשע".

לכן, קשה להשתחרר מהתחושה שהאירוע הגדול של השבוע איננו דווקא משפט נתניהו, אלא מה שהוא מלמד על המערכת. לו הייתה הפרקליטות מקבלת את המלצת השופטים כבר לפני שלוש שנים, ייתכן שכל הדיון הנוכחי כלל לא היה מתקיים. מאות שעות דיונים, אלפי שעות עבודה, עשרות אלפי עמודי פרוטוקול. משאבים ציבוריים אדירים, יחד עם זמן שיפוטי שאין לו תחליף - כולם ירדו לטמיון. לא משום שהתגלתה ראיה חדשה או שהשתנתה ההלכה. אלא משום שהמערכת התקשתה להקשיב לבית המשפט. הרצון לנצח לא רק סימא עיניה ואטם את אוזניה של המערכת, הוא גם השכיח ממנה שתפקידה איננו לנצח, אלא לעשות צדק.

זאת לבד מזמנו של ראש ממשלה מכהן, שבמקום לעסוק בענייני ביטחון, מלחמה, כלכלה וחברה, נדרש שוב ושוב להתייצב באולם בית המשפט. כל אלה אינם משאב של נתניהו, הם משאב של מדינת ישראל.

בעיניי, הסיפור עמוק יותר. יש מושג מוכר בעולם הפסיכולוגיה והרפואה הנקרא "ראיית מנהרה". רופא שמגיע למסקנה מוקדמת עלול, מבלי משים, להתחיל לראות כל בדיקה חדשה רק דרך אותה מסקנה. לא משום שהוא חסר יושר, אלא משום שזה טבע האדם.

נדמה שלעתים גם מערכות משפט אינן חסינות מהתופעה הזאת, כאשר מושקעות שנים של חקירות ומאות חוקרים, פרקליטים ובעלי תפקידים שמקדישים לתיק את מיטב שנותיהם. כשנבנה נרטיב שלם, כבר קשה מאוד לעצור ולומר: אולי טעינו. דווקא משום כך, בנויה מערכת המשפט על ביקורת פנימית, על ערכאות ועל נכונות לחזור ולבחון גם הנחות יסוד.

אולי זו גם הסיבה שלאורך ניהולו של התיק הצטברו זו על גבי זו טענות חריגות וקשות באשר לאופן התנהלותן של רשויות האכיפה. נדמה היה שכמעט כל כלי חקירתי (פסול) הפך ללגיטימי בעיני מנהלי התיק מטעם הפרקליטות: לחצים על עדים, הסכמי עד מדינה שעוררו מחלוקת, הדלפות סדרתיות מחומרי החקירה, ויכוחים קשים על חומרי חקירה, טענות בדבר שימוש באמצעים טכנולוגיים, ביקורת שיפוטית במספר החלטות וטענות נוספות שחלקן עוד מתבררות.

אינני קובע כי כולן מוצדקות, אולם כשכמעט אין פרק בהליך שלא הוליד מחלוקת קשה, אולי הגיע הזמן לשאול לא רק כיצד נחקר התיק, אלא כיצד נוהלה החשיבה שהובילה אותו. הרצון לנצח הוא יצר אנושי, אולם דווקא משום כך, מערכת אכיפת החוק במדינה דמוקרטית, המקדשת זכויות אדם ונאשם, חייבת להיות גדולה ממנו. הרגע שבו תובע מפסיק לשאול מהי האמת ומתחיל לשאול כיצד אנצח הוא הרגע שבו הצדק מתחיל לסגת.

אולי צריך לומר גם את המובן מאליו: תיק 4000 איננו תיק רגיל. מדובר בתזה משפטית חסרת תקדים כמעט בעולם הדמוקרטי. הרעיון שלפיו סיקור תקשורתי אוהד עשוי להוות, בנסיבות מסוימות, טובת הנאה המקימה עבירת שוחד, עורר מלכתחילה דיון ציבורי ומשפטי עמוק. דווקא משום שמדובר בתקדים כה מרחיק לכת, הייתה מוטלת על רשויות האכיפה חובה כפולה ומכופלת: לבחון את עצמן שוב ושוב, ולהקשיב בקשב רב במיוחד להערותיו של בית המשפט.

שלמה המלך כתב: "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה" (משלי כ', ה') . לעתים, החכמה איננה מתבטאת בכך שאדם עומד על דעתו, אלא בכך שהוא יודע לשנות אותה. אין בכך חולשה, יש בכך עוצמה. בסופו של דבר, תפקידה של התביעה איננו לנצח את הנאשם, אלא לנצח את הספק. אם גם לאחר שנים של הליך משפטי, שלושה שופטים שבים ואומרים שהתזה המרכזית עדיין מעוררת קושי, אולי הגיעה העת שגם המערכת תמצא את האומץ לעשות את הדבר הקשה ביותר עבור כל בעל כוח: לעצור. בית משפט יכול לתקן פסק דין, אבל את אמון הציבור קשה הרבה יותר להשיב.