הצבעה על פטור תלמידי ישיבות מגיוס לצה"ל צפויה לעלות היום (שלישי) בכנסת. מן הסתם, שוב יעלו הטיעונים על החשש ששירות צבאי יגרום לצעירים חרדיים לשנות את אורחות חייהם ויוביל לנשירה דתית. מנגד, נבחרי הציבור ממעטים לעסוק בצרכים של צעירים שנושרים מעולם הישיבות עוד לפני גיל צבא ושנותרים לעתים ללא כל מסגרת ונזקקים לסיוע. הערכות מדברות על כך שאחד מכל עשרה בחורים חרדים יחווה סוג מסוים של נשירה או יציאה מהמסלול הישיבתי הקלאסי עוד לפני שהגיע לגיל 18.
אבי ושרה (שם בדוי) הם שני צעירים שעברו את זה; הם גדלו בחברה החרדית, בחרו בדרך עצמאית והתמודדו עם חוסר ודאות מוחלט וחיפוש אחר שייכות. עבור צעירים רבים שבוחרים לצאת מהעולם החרדי אל החברה החילונית, האתגר האמיתי והקשה יותר מתחיל דווקא ביום שאחרי קבלת ההחלטה: הרגע שבו הם נדרשים לבנות את עולמם מחדש, לבד לגמרי. שניהם מצאו עוגן וקיבלו כלים להתמודדות עם החיים החדשים בעזרת כלי שלא הכירו ושלא ציפו לפגוש - הגלשן.
אבי, בן 22, גדל בשכונת רמת שלמה בירושלים למשפחה חרדית ולמד במסגרות החינוך התורניות המשובחות. לאחר בר המצווה נכנס למסלול המוכר של עולם הישיבות, אך ככל שהתבגר, הרגיש שהנפש שלו מחפשת מקום אחר. בגיל 18 קיבל את ההחלטה הדרמטית ועזב את הישיבה. "זו הייתה החלטה קשה מנשוא", הוא שחזר. "יצאתי לעולם שלא הכרתי בכלל. עבדתי בכל עבודה מזדמנת שמצאתי, ממלצרות ועד נגרות, ובמקביל ניסיתי להשלים בגרויות ולבנות לעצמי עתיד. היו המון רגעים של חוסר ודאות. לא ידעתי מה הצעד הבא, אבל ידעתי שאני חייב למצוא את הדרך שלי".
למרות הפערים העמוקים, עם הזמן הצליחו אבי והוריו לגשר על הפערים ולבנות מערכת יחסים חדשה המבוססת על קבלה והבנה הדדית. בהמשך הדרך הוא הצטרף למכינה קדם-צבאית ליוצאי החברה החרדית, התגייס לצה"ל, וכחייל בודד עבר להתגורר בדירות של עמותת "רוח נכונה" בנתניה. שם שמע לראשונה על פעילות עמותת "הגל שלי" בעיר. מדובר בעמותה שחרטה על דגלה להעניק הזדמנות אמיתית לכל אדם המתמודד עם קושי, פגיעה או מוגבלות, לעלות על הגל ולשנות את מסלול חייו.
העמותה עושה זאת באמצעות תוכניות ייחודיות ומותאמות אישית, המשתמשות בים המאתגר ובחוויית הגלישה ככלי טיפולי להתפתחות ולצמיחה. הפעילות נעשית בסביבה עוטפת שמעניקה ביטחון, שייכות וקהילה תומכת. הפעילות מאפשרת למשתתפים לגלות בתוכם כוחות פנימיים הטמונים בהם, לפתח חוסן נפשי ולממש את הפוטנציאל האישי שלהם, הן על הגלשן במי הים והן על ומול גלי החיים.
"חשבתי שאני מגיע ללמוד לגלוש, ספורט נחמד", סיפר אבי, "אבל מהר מאוד הבנתי שמדובר בהרבה יותר מזה. המפגשים בים הפכו למרחב שבו יכולתי לעצור לרגע את המרוץ, להתמודד עם הפחדים שלי, לפתח ביטחון עצמי ולהכיר אנשים שעוברים תהליכים דומים. הגלישה היא רק הסמל. הדבר המשמעותי באמת שקיבלתי הוא ההבנה שאני מסוגל להתמודד עם אתגרים, לצאת מאזור הנוחות ולהמשיך להתקדם גם כשהים סוער והכול מסובך".
סיפורה של שרה, בת ה-23, מורכב לא פחות. היא גדלה בבית שמש, וכשהייתה בת 12 התגרשו הוריה, אירוע שטילטל את עולמה וגרם לה לנדוד בין בני משפחה שונים. במהלך גיל ההתבגרות החלה לשאול שאלות אמוניות, ובשלב מסוים אף הורחקה ממוסד הלימודים מאחר שלא נחשבה "דתייה מספיק". שרה סירבה לוותר. בגיל 18 כבר החלה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה ובמקביל עבדה למחייתה. למרות התנגדויות עזות מצד סביבתה, היא התעקשה להתגייס לצה"ל והגיעה לתפקיד לוחמה משמעותי. בשבת השחורה של 7 באוקטובר היא הייתה בעיצומה של הכשרה צבאית. עם פרוץ המלחמה הוקפצה לבסיס, השלימה את ההכשרה ונכנסה לפעילות מבצעית ממושכת.
את "הגל שלי" פגשה רק לאחר שהשתחררה מהשירות המאתגר, כשחיפשה דרך לעבד את החוויות שעברה. "גדלתי בסביבה שבה הים והגלישה בכלל לא היו קיימים במרחב", סיפרה שרה. "הגעתי לנתניה כדי לנסות משהו חדש, וכבר במפגש הראשון הבנתי שזה עמוק בהרבה מספורט. מצאתי מקום שלא שופט אותך לפי הרקע שלך, הבגדים שלבשת או מה שעברת. מקום שבו אפשר פשוט להיות מי שאתה", אמרה.
עבור שרה, המפגש עם הגלים הפך למטאפורה לחיים עצמם: "דרך הגלישה למדתי להתמודד עם פחדים, עם תסכול ועם חוסר ביטחון. בכל פעם שנפלתי מהגלשן למים, הייתי צריכה לעלות עליו ולנסות שוב. עם הזמן הבנתי שזה בדיוק כמו המסלול שעברתי בחיים". כיום היא מתגוררת בירושלים, אך לא מוותרת ומגיעה במיוחד עד למרכז בנתניה עבור הפעילות: "מבחינתי כל דקה בדרך שווה את מה שאני מקבלת שם".
השאלון שיעשה לכם סדר - מי המפלגה שהכי מתאימה לעמדות שלכם?