כן. רבנים יכולים להיות חכמים ומעמיקים, ורבנים יכולים להיות בורים, שטחיים ומטומטמים. הסמיכה לרבנות מעולם לא העניקה לאף אחד חיסון מפני טיפשות. בקיאות הלכתית אינה ערובה להבנה היסטורית, לשיקול דעת מדיני או לרגישות אנושית.
אדם יכול לדעת בעל פה מאות דפי גמרא ולא להבין דבר על העולם. הוא יכול לשלוט בפרטי הפרטים של איסור והיתר חסרי כל חשיבות, ובאותה שעה להיות עיוור לחלוטין לסיבות ולתוצאות, לאחריות ולסבל, למוסר ולמציאות. וההוכחה?
הרב יצחק יוסף. הרב הראשי לישראל לשעבר העניק לנו השבוע דוגמה מאלפת. על רקע המתיחות בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו, הוא קבע: "לחינם טראמפ התהפך עלינו? זה בגלל הגזירות על בני התורה". באותה הופעה כינה את היועצת המשפטית לממשלה "איזבל", והכול משום שרשויות המדינה אוכפות את החוק על תלמידי ישיבות שלא התייצבו לשירות. איזה תפריט עשיר. אז במה להתחיל? בעילגות? בבורות המדינית, בגסות הרוח, או שנסתפק בחילול השם?
ההסבר של הרב יוסף להתנהגותו של טראמפ אינו פרשנות פוליטית. הוא מאגיה שבטית. בעולמו, לנשיא ארצות הברית אין אינטרסים אמריקניים, מאבקים בינלאומיים, שיקולים כלכליים, מאבקי כוח, שאיפה להסכם עם איראן או יחסים מורכבים עם נתניהו. הוא שליח של ההשגחה, המעניש את מדינת ישראל מפני שרשויותיה העזו לדרוש שגם צעירים חרדים יישאו במשהו מן הנטל המוטל על בני גילם.
המציאות, כדרכה, מעט מורכבת יותר. ומשכך קשה להבנה לכבוד הרב איכבוד עובדיה. הנשיא טראמפ אכן פועל לקידום הסדר עם איראן, דורש לצמצם את הלחימה בלבנון ומותח ביקורת פומבית על התנהלות נתניהו. הוא אמר שנתניהו זקוק ל"מגע רך יותר" בלבנון, ובהזדמנות אחרת טען שארצות הברית צריכה לשמור עליו "קצת שפוי".
המחלוקת ביניהם נוגעת למלחמה, לאיראן, ללבנון ולניסיונו של טראמפ לעצב את האזור בהתאם לאינטרסים שלו. ספק אם הנשיא הזה, שחלק מהפרופיל האינטלקטואלי שלו מתחרה אפילו בזה של עובדיה הנ"ל, יודע בכלל שיש דבר כזה בחור ישיבה.
טיפשותו של עובדיה מקיפה יותר מטעות עובדתית. עצם המחשבה שכל העולם סובב סביב בני הישיבות היא משהו שבין תפיסה עצמית מנופחת למוגבלות שכלית. לשיטתו, מאות מיליוני בני אדם במזרח התיכון, מלחמות, נפט, נשק גרעיני, יחסי מעצמות, כלכלה עולמית, בחירות אמריקניות ושאיפותיו האישיות של טראמפ - כל אלה אינם אלא תפאורה למאבק החשוב באמת: האם בחור חרדי יידרש להתייצב בלשכת הגיוס.
זהו עולם הפונדמנטליזם הסגור. וזהו אחד מבכיריו, שלא מסוגל להבין את המציאות כי הוא בור ומוגבל. ולכן כל שנותר לו הוא לנסות לכפות עליה את המיתולוגיה שלו. כל הצלחה היא שכר על לימוד התורה, כל אסון הוא עונש על פגיעה בלומדיה, וכל מי שמבקש לבדוק את הטענה נחשב מיד לאויב התורה. מערכת הגנה מוחלטת מפני מתקפת העובדות.
הכינוי "בני תורה" עצמו דורש בדיקה. מה הופך אדם לבן תורה? האם די בכך שהוא יושב בישיבה? האם התורה נמדדת במספר השעות ליד הסטנדר, או באופן שבו אדם מכבד או מבזה בני אדם אחרים? מי שמכנה עובדת ציבור "איזבל" רק משום שהיא ממלאת את תפקידה - מהו? גס, דוחה ומבזה את תורתו. כלום זו תורה המכירה ומכבדת כל אדם שנברא בצלם, או שהיא מערכת אלימה שנתנה היתר לעצמה להשפיל כל מי שעומד בדרכה?
חכמי המשנה הציבו לנו את הדגם הראוי: "הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה". אני מניח שלימודי הליבה של האיש הצר הזה לא כללו את פרשנותו המופלאה של הרמב"ם למשנה: "אמרו שאהרן עליו השלום, כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע, או שהיו מספרים לו שתוכו רע ושבידו עבירה, היה מתחיל לו שלום והיה מתאהב אליו והיה מרבה לספר עמו... והיה האיש ההוא מבייש נפשו... והיה חוזר למוטב".
מר עובדיה, לא די לאהוב את בני המחנה שלך, לרדוף תקציבים, להשתמט ולצבור כוח פוליטי. תלמידו של אהרן נבחן ביחסו לבריות, ובייחוד לבריות שאינן כפופות לו. מי שאוהב את התורה בדרכך ושונא בני אדם כמוך, לא הבין לא את התורה ולא את האדם.
המנהיגות החרדית של ימינו רחוקה מאוד מתלמידיו של אהרן. היא חברה בממשלה שהפכה את האטימות למדיניות ואת האכזריות לשפה. היא מעניקה לגיטימציה לממשלה שבכיריה מסיתים, משפילים, מאיימים ומקדשים כוח. היא לעולם לא תעמוד מול המלכות ותאמר לה: עד כאן. היא יושבת ליד שולחנה, אוכלת בבולמוס ולא מותירה פירור לאחרים.
בכך היא בגדה באחד התפקידים העתיקים ביותר של התורה. הנביא לא היה איש החצר של המלך. הוא לא ביקש תקציב בתמורה לשתיקה. הוא עמד מול דוד, אחאב וירבעם והזכיר להם שיש דין מעל לשלטון. המסורת היהודית לא נולדה כדי להעניק חסינות לריבון, אלא כדי להציב לו גבול. אף אחד מהם היום לא מסוגל להתייצב מול המלך כמו שמעון בן שטח, ממייסדי עולם התורה המוכר לנו, שציווה על מלך ישראל לקום על רגליו ולהישפט. והראשון לציון שלנו: גם בטלן, גם פחדן וגם מסית עלוב.
משהו עמוק מתרחש גם בציבור שהם מנהיגים. חלקים גדולים בתוכו נסחפים אל הלאומנות הכהניסטית. החיבור בין חרדיות פוליטית לכהניזם איננו תאונה. שתי התנועות חולקות מבנה נפשי דומה. שתיהן מחלקות את העולם לטהורים ולטמאים, לנאמנים ולבוגדים, לנבחרים ולאויבים.
שתיהן מתעבות ספק, מורכבות ואחריות אוניברסלית. שתיהן רואות בפשרה חולשה, בחמלה התרפסות ובשוויון איום. האחת מביאה את החותמת הרבנית, האחרת את האקדח המטאפורי וחבל התלייה. יחד הן מייצרות יהדות שאין בה כמעט דבר מן הרוח שהחזיקה את העם היהודי במשך דורות.
זוהי אחת האירוניות המרות של הזמן הזה. אנשים המכנים את עצמם "בני תורה" תומכים כמעט בכל מה שמנוגד לרוחה. התורה מצווה לאהוב את הזר, והם מבקשים לגרשו. היא מזהירה מפני עריצות השלטון, והם מתחברים אליה. היא תובעת משפט אחד לאזרח ולגר, והם שותפים למשטר של אפליה. היא מציבה את חיי האדם במרכז, והם בפולחן המוות וההרג. היא קובעת שהמלך כפוף לחוק, והם נאבקים בכל מוסד המבקש להגביל את המלך שלהם.
מכאן גם העלבון כלפי מי שנדרש לשאת בנטל. צעיר חילוני או דתי יכול לעזוב את ביתו, לסכן את חייו, להיפצע או להיהרג, בעוד בן גילו החרדי מוצג כמי שמגן עליו באמצעות לימודו. וכאשר המדינה מבקשת אפילו לדון בחלוקה אחרת של האחריות, הדבר מתואר כ"גזירה". לא ויכוח אזרחי, לא מחלוקת על מדיניות, אלא רדיפה קוסמית של התורה עצמה. כך נחסמת מראש כל אפשרות לשיחה. מי שחולק על הפטור אינו טועה, הוא רשע. מי שאוכפת את החוק אינה בעלת עמדה אחרת, היא "זבל".
שפה כזאת אינה פליטת פה. היא מערכת שלטונית. תחילה שוללים מן היריב את כבודו, אחר כך את הלגיטימיות שלו, ולבסוף את זכותו להשתתף בחיים המשותפים. זה בדיוק האופן שבו פונדמנטליזם הופך מאמונה פרטית לכוח פוליטי מסוכן.
הגרעין החרדי-הלאומני בישראל הוא חלק מן המלחמה הזאת. הוא אינו חלופה לפונדמנטליזם המוסלמי או הנוצרי, אלא בן משפחתו. כל אחד מהם מדבר בשמו של אל אחר, אבל כולם מעניקים לאדם הקטן אותו פטור מסוכן מן המחשבה, מן הספק ומן האחריות.
האם רבנים יכולים להיות מטומטמים? בוודאי. אבל טיפשות פרטית אינה הבעיה הגדולה. הסכנה מתחילה כאשר לטיפשות יש קהל, מפלגה, תקציב ממשלתי וסמכות דתית. היא מחמירה כאשר הבורות מוצגת כאמונה, הגסות כקנאות לשם שמיים והאנוכיות כהגנה על התורה.
התשובה איננה פחות תורה, אלא תורה עמוקה יותר. תורה שאינה מפחדת מן העולם ואינה משקרת לגביו. תורה המבקשת מן האדם אחריות ולא חסינות, שותפות ולא זכויות יתר, שלום ולא הערצת מלחמה. תורה שתלמידיה אכן יהיו מתלמידיו של אהרן. עד שזה יקרה, כדאי לומר את האמת הפשוטה בקול: לא כל מי שלמד תורה למד חכמה. לא כל מי שמכונה רב ראוי להנהגה. ולא כל מי שמדבר בשם האל משרת דבר מלבד את עצמו.
ויש נקודה נוספת, עמוקה יותר, שהחברה הישראלית תצטרך להתמודד איתה. הוויכוח איננו רק על גיוס חרדים. הוא גם על שאלת האחריות. האם חברה יכולה לדרוש זכויות בלי לשאת בחובות? האם אפשר לטעון בשם התורה, אך לפטור את עצמך מן המחיר שמשלמים אחרים? והאם אפשר לדבר על ערבות הדדית כאשר חלק מן הציבור נושא כמעט לבדו בנטל הביטחוני, הכלכלי והאזרחי?
דווקא משום שהתורה היא אחד הנכסים הגדולים ביותר של העם היהודי, אסור לה להישאר בת ערובה בידי עסקנים ופוליטיקאים. היא גדולה מהם, עמוקה מהם ועתיקה מהם. היא לא נועדה להצדיק השתמטות, לא להלבין גסות רוח ולא להפוך כל מחלוקת אזרחית למלחמת קודש.
אולי משום כך, הכאב הגדול איננו נובע מן הבורות של אדם כזה או אחר. בורות תמיד הייתה ותמיד תהיה. הכאב נובע מן העובדה שיש ציבור שלם שמקבל את הדברים האלה כמנהיגות רוחנית. שכאשר רב בכיר מסביר את מדיניות החוץ של ארצות הברית באמצעות גיוס חרדים, כמעט איש בסביבתו אינו קם ואומר את המובן מאליו: זו שטות. כאשר הוא מכנה עובדת ציבור "איזבל" או "זבל", כמעט אין מי שמזכיר לו את יסודות המוסר שעליהם נשענת התורה שהוא מתיימר לייצג.
הבעיה איננה רק אדם אחד. הבעיה היא תרבות שלמה שהפסיקה לשאול שאלות. שהחליפה את החיפוש אחר אמת בנאמנות עיוורת. שהחליפה את הענווה ביוהרה ואת האחריות בסיסמאות.
דווקא משום כך, הביקורת אינה מופנית נגד התורה אלא בעדה. נגד מי שהפכו אותה לכלי שרת בידי פוליטיקה קטנה. נגד מי שמציגים כל ביקורת כרדיפת דת, כל ניסיון לשוויון כגזירה וכל מחלוקת ציבורית כמלחמה נגד הקדוש ברוך הוא.
בסופו של דבר, התורה אינה זקוקה להגנה של אנשים כאלה. להפך. היא זו שזקוקה להגנה מפניהם.
ויש רבנים מטומטמים בציון. ויש להם אפילו ראשון.
אולי תופתעו - ענו על שאלון הבחירות 2026 וגלו מי המפלגה שמתאימה לכם