בשעה שהמשלחות האמריקאית והאיראנית עושות את דרכן משווייץ, נדמה כי הדיון הציבורי בישראל מתמקד בשאלה הלא נכונה. השאלה איננה האם ניתן לפרק את חיזבאללה מנשקו.
גם בוושינגטון מבינים היטב שאין כיום כוח בינלאומי שייכנס ללבנון, יאסוף עשרות אלפי רקטות וימוטט את המיליציה השיעית החזקה במזרח התיכון. זה איננו תרחיש ריאלי, מה גם שאיראן מבהירה שחיזבאללה בלבנון הוא גולת כותרת למאמציה והפסקת אש מוחלטת מופיע במזכר ההבנות כתנאי מקדים לכל משא ומתן.
השאלה האמיתית היא אחרת: מה קורה כאשר איראן מציבה את מצר הורמוז כאקדח על שולחן המשא ומתן. בימים האחרונים הלך והתהדק הקשר בין לבנון לבין השיחות בשווייץ. איראן הבהירה למתווכים כי היציבות בלבנון היא תנאי מרכזי להתקדמות במגעים, ואף דחתה את פתיחת השיחות בעקבות ההתלקחות בין ישראל לחיזבאללה.
במקביל, גורמים איראניים קשרו במפורש בין הפעילות הישראלית בלבנון לבין המשך יישום ההבנות עם וושינגטון. באותו זמן ממש, מפקדת ח'אתם אל-אנביא האיראנית איימה בסגירת מצרי הורמוז בטענה שארצות הברית וישראל אינן עומדות בהתחייבויותיהן, בין היתר בשל המשך הפעילות הישראלית בדרום לבנון. גם אם יש מחלוקת לגבי היקף הסגירה בפועל, עצם האיום הוא הסיפור החשוב.
כאן נמצא החידוש המסוכן. בעבר שימש הורמוז כאמצעי הרתעה בזמן עימות. כעת הוא הופך לחלק ממנגנון המשא ומתן עצמו. לא עוד איום צבאי המופנה כלפי אויב בעת מלחמה, אלא מנוף דיפלומטי שנועד לשפר עמדות סביב שולחן הדיונים. המסר פשוט: אם לא תקבלו את דרישותינו בלבנון, אם ישראל לא תיסוג, אם לא תרסנו את ירושלים - הורמוז יעמוד על הפרק.
זוהי כבר איננה בעיה ישראלית בלבד. זהו אתגר ישיר לעקרונות שעליהם נשען הסדר הכלכלי הבינלאומי מאז מלחמת העולם השנייה: חופש שיט, נתיבי סחר פתוחים והגנה על עורקי האנרגיה העולמיים. הסכנה איננה רק באיום האיראני עצמו, אלא ברושם הנוצר בעקבותיו. ככל שהמערב ממהר להתאים את מדיניותו לאיומים על הורמוז ועל נתיבי הסחר, כך מתחזקת התחושה שהוא פגיע ללחץ ואף סחיט. במציאות כזו, איום על נקודת חנק אסטרטגית הופך מנשק של מוצא אחרון לכלי מיקוח לגיטימי.
היום זו איראן במצר הורמוז. מחר אלה עשויים להיות החות'ים בים האדום. בעתיד עשוי לקום כוח רדיקלי אחר בנקודת חנק ימית אחרת. הלקח שיילמד יהיה פשוט ומסוכן: הדרך להשפיע על וושינגטון אינה עוברת דרך שכנוע, בריתות או דיפלומטיה, אלא דרך היכולת לשבש את הסחר העולמי ולאיים על היציבות הכלכלית. אם זהו הלקח שייצא משיחות שווייץ, הבעיה לא תהיה רק איראן. הבעיה תהיה הפיכת הסחיטה האסטרטגית לשפה החדשה של היחסים הבינלאומיים. במילים אחרות, הסכנה אינה שהמערב ייכנע לאיראן, אלא שהעולם ישתכנע שהמערב ניתן לסחיטה.
במובן זה, הסוגיה איננה הורמוז אלא התקדים .ייתכן שהנשיא טראמפ מאמין שהוא מגן על הכלכלה העולמית באמצעות מניעת הסלמה. ייתכן שהוא מבקש להבטיח יציבות בשוקי האנרגיה ולהימנע מעימות נוסף במזרח התיכון. אך אם התוצאה היא יצירת זיקה ישירה בין איום על נתיבי הסחר לבין השגת הישגים מדיניים, הרי שהמערב עלול למצוא עצמו במצב מסוכן יותר דווקא משום שניסה לקנות שקט.
ישראל איננה יכולה למנוע לבדה תהליך כזה. היא גם איננה יכולה לבנות את מדיניותה על התקווה שמישהו יפרק את חזבאללה במקומה. אבל מכאן לא נובע שאין לה נתיב פעולה. המשימה הישראלית איננה לסכל את המשא ומתן אלא לשנות את השיח סביבו. במקום להתווכח עם עצם קיומן של השיחות, ישראל צריכה להבהיר כי הסוגיה הלבנונית איננה בעיה ישראלית צרה אלא מבחן עקרוני.
עליה לטעון כי אין מדובר בשאלה של נסיגה כזו או אחרת אלא בשאלה רחבה יותר: האם מיליציה חמושה הנתמכת בידי מדינה רשאית להכתיב באמצעות איום עקיף את תנאי היציבות האזורית. במקביל, ישראל צריכה להמשיך בשחיקה עקבית של תשתיות חזבאללה, תוך שימור התיאום האסטרטגי עם וושינגטון והעמקת הקשרים עם מדינות ערב המתונות, שגם הן אינן מעוניינות במזרח תיכון שבו הורמוז הופך לכלי סחיטה קבוע.
בסופו של דבר, לא אלמן ישראל. אך אין פירוש הדבר שישראל יכולה להסתפק בהסברה, בשכנוע או בציפייה שהמערב יבין את הסכנה בזמן. עליה לדבר עם וושינגטון, לגייס את אירופה ואת מדינות המפרץ, ולהסביר שהפיכת הורמוז ולבנון לכלי סחיטה היא תקדים מסוכן לכולם. אבל עליה גם להיערך לאפשרות שהשכנוע לא יספיק. אם הממשל האמריקאי ינסה לכפות נסיגה מלאה מלבנון באופן שיבטל את הישגיה הצבאיים של ישראל ויאפשר לחזבאללה לשוב אל קו הגבול, ישראל תצטרך לדעת היכן עובר קו הבלימה שלה. ברית עם ארצות הברית היא נכס אסטרטגי ראשון במעלה, אך היא אינה יכולה להחליף את האחריות הישראלית לביטחון אזרחיה.
לכן הנתיב הישראלי חייב להיות כפול: מצד אחד, מיצוי מלא של התיאום עם וושינגטון והמאמץ המדיני להסביר שהבעיה איננה ישראל אלא מנגנון הסחיטה האיראני. מצד שני, שמירה על חופש פעולה ביטחוני מינימלי בדרום לבנון, גם תחת לחץ כבד, כדי שלא תיווצר מציאות שבה ישראל נסוגה — וחזבאללה חוזר. ישראל איננה צריכה להתגרות בארצות הברית, אך גם אינה יכולה למסור את גבול הצפון לידי נוסחה שאיש אינו מתכוון לאכוף. עליה לדעת מתי להרגיע, מתי לתאם, ומתי לבלום את מרכבות הלחץ המערבי — לא מתוך מרדנות, אלא מתוך אחריות לקיומה.
גלו למי להצביע בבחירות הקרובות. השאלון שיעשה לכם סדר בהתאם לעמדות שלכם