4062051
העצומה שקראה להטלת סנקציות אישיות על היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, ועל נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, עוררה תגובת נגד צפויה. כעת, לאחר שינוי הטון של ממשל טראמפ כלפי ישראל, יש מי שממהרים לקבוע כי מדובר ביוזמה מיותרת, ואולי אף שגויה מן היסוד.
זו קריאה שמפספסת את הפואנטה שביסוד העצומה, שאותה יזם הח"מ. העצומה אינה תוצר של רגע מדיני נקודתי, אלא של תובנה רחבה: בישראל מתרחש תהליך שבו מוקד הכוח השלטוני האפקטיבי זולג מן הרשויות הנבחרות אל מערכת המשפט. במונחי המשפט החוקתי ההשוואתי, מדובר במה שפרופ' רן הירשל כינה "יוריסטוקרטיה" (Juristocracy) - תהליך של העברת הכרעה ממשית מן הדמוקרטיה הנבחרת אל שופטים ויועצים משפטיים.
ישראל היא מקרה מוקצן של התופעה הזאת. כפי שציין הירשל, שהתמחה אצל אהרן ברק, המודל הישראלי הפך לאחד המקרים המזוהים ביותר בעולם עם התעצמות שיפוטית חריגה. ספרו לקראת יוריסטוקרטיה משנת 2004 תיאר מגמה; השנים האחרונות הפכו אותה למבנה משטרי מורגש היטב, שבו הריבון הוא מי שמחזיק במילה האחרונה. ובישראל זהו השופט ולא העם באמצעות נציגיו.
העצומה ביקשה להציף את העובדה החריגה הזאת בכל קנה מידה של משפט חוקתי השוואתי באמצעות כלי חריג - סנקציות אישיות. זהו כלי לחץ בינלאומי שכבר הוכח כיעיל במקרים אחרים. כך למשל בברזיל, שם סנקציות אמריקאיות שהוטלו על שופט העליון אלכסנדר דה מוראס ועל התביעה הפדרלית יצרו לחץ שהוביל להקלה דרמטית בעניינו של הנשיא לשעבר ז'איר בולסונרו, שנידון לעונש כבד והועבר בהמשך למעצר בית "מטעמי בריאות".
כי מערכות משפט אינן פועלות בוואקום, ולעיתים לחץ חיצוני הוא הכלי היחיד שמאזן כוח פנימי מופרז. בישראל מתקיימת רדיפה משפטית־פוליטית כלפי נציגים המזוהים עם ההגמוניה החדשה, תוך שימוש בשפה של "מקצועיות" ו"שלטון החוק", המסתירה אינטרסים פוליטיים שתכליתם שמירה על מוקדי כוח. כנגד מציאות זו יוצאת העצומה.
"שינוי הכיוון" של טראמפ כלפי ישראל עורר בשיח הציבורי ביקורת המגיעה משני מחנות עיקריים. המחנה הראשון מגיע מן השמאל הפוליטי המזוהה עם מחאת קפלן. חלקו מדגיש כעת את סכנת הפגיעה בריבונות. אך יש מידה לא מבוטלת של צביעות בכך שהטענות הללו עולות מצד מחנה שבשנים האחרונות לא היסס לקרוא ללחץ בינלאומי על ממשלות ימין: דרישות להטלת סנקציות על בן גביר ועל סמוטריץ', פניות לבעלות ברית להחרמת שרים ואף קריאות לביידן שלא להיפגש עם נתניהו לאורך תקופת הרפורמה המשפטית.
המחנה השני מגיע מן הימין הסרוג ומסביבת העיתון "מקור ראשון", ומעלה טענה עקבית יותר: גם אם יש ביקורת מוצדקת על מערכת המשפט, עצם הפנייה לגורמים חיצוניים פוגעת בריבונות המדינה.
זו טענה רצינית יותר, אך היא מחייבת דיוק. ריבונות איננה סמל מופשט; היא מתבטאת בשאלה היכן מתקבלות ההכרעות בפועל. כאשר בית המשפט הופך לשחקן בעל כוח וטו כמעט בכל סוגיה מהותית - ממינויים ועד מדיניות ציבורית וביטחונית - השאלה "מי הריבון" איננה פילוסופית אלא מוסדית: למי יש המילה האחרונה. וכאמור, בישראל התשובה היא - לשופט.
העצומה ביקשה להציב מראה חדה מול המציאות הזאת. לא משום שסנקציות הן בהכרח יעד מדיניות מיידי, אלא משום שהן חלק מארגז הכלים של הפוליטיקה הבינלאומית בעידן שבו מאבקים על סדרי משטר אינם מתנהלים רק בתוך גבולות מדינתיים.
עם זאת, ברור כי שינוי הנסיבות המדיניות, ובפרט שינוי הטון של ממשל טראמפ, מחייב בחינה מחודשת של העיתוי והאפקטיביות של המהלך. ייתכן שהעת הנוכחית אינה מתאימה לקידומו, וכי ייעשה בו שימוש לאחר שוך המחלוקת החריפה בין שתי המדינות. אך מכאן ועד הקביעה כי עצם העלאתו הייתה שגויה - המרחק גדול.
גישתי היא אינסטרומנטלית, מעשית ונטולת סנטימנטים. יש לנקוט בכל צעד שנדרש - והוא גם חוקי וגם מוסרי - כדי להחזיר את הריבונות לעם ישראל; ריבונות שנגזלה ממנו בתהליך ארוך והדרגתי לאורך חמישים השנים האחרונות, ושבשנים האחרונות הואץ והחריף עד כי ישראל כבר אינה יכולה להיחשב כדמוקרטיה מלאה, וכי הריבון, מי שיש לו המילה האחרונה על כל דבר, איננו עוד העם אלא השופט, וכיום בעיקר יצחק עמית, שכופה את עמדתו באמצעות הנדסת הרכבים.