האם אפשר לחשב מתי יגיע הסוף של המין האנושי? ניתוח סטטיסטי שנוי במחלוקת טוען שאפשר לפחות לנסות - אבל גם תומכיו יודו שמדובר בחישוב שתלוי בהנחה גדולה במיוחד: שאנחנו לא חיים בשלב מוקדם וחריג של ההיסטוריה האנושית.
החישוב הזה, שמכונה "טיעון יום הדין", נשען על עיקרון מוכר בעולם המדע והפילוסופיה: העיקרון הקופרניקאי. הרעיון, שנקרא על שמו של האסטרונום ניקולאוס קופרניקוס, קובע שבני האדם אינם תופסים מקום מיוחד או מועדף ביקום. במילים אחרות, אין סיבה להניח שאנחנו נמצאים דווקא בנקודה יוצאת דופן בציר הזמן של המין האנושי.
על פי הערכות מקובלות, כ-117 מיליארד בני אדם חיו על פני כדור הארץ מאז הופעת האדם. מכאן מתחיל הטיעון המתמטי: אם אנחנו מניחים שבני האדם החיים כיום נמצאים במקום אקראי יחסית ברצף של כל מי שאי פעם יחיו, ולא ממש בתחילתו, אז יש הסתברות של 95 אחוזים לכך שאותם 117 מיליארד בני אדם שכבר חיו מהווים לפחות חמישה אחוזים מכלל בני האדם שאי פעם ייוולדו.
מכיוון ש-100 אחוזים הם פי 20 מחמישה אחוזים, מכפילים את ה-117 מיליארד ב-20. התוצאה היא כ-2.34 טריליון בני אדם - המספר המקסימלי של בני אדם שיחיו אי פעם לפי אותו חישוב הסתברותי. מכאן מגיע הנתון שהופך את הטיעון הזה לכל כך מטריד: לפי קצב הילודה הנוכחי, האנושות עשויה להגיע לרף הזה בתוך כ-17,100 שנה.
Scientists calculate humanity's end date with 95% certainty https://t.co/qbwUQfEAgP
— Daily Mail (@DailyMail) June 16, 2026
ההיגיון הפשוט מאחורי החישוב המבהיל
כדי להסביר את הרעיון, חוקרים משתמשים לעיתים בניסוי מחשבתי פשוט. דמיינו שתי קופסאות סגורות. באחת יש 10 כדורי פינג פונג ממוספרים, ובשנייה יש 100 אלף כדורים. אם שולפים באקראי כדור שמספרו ארבע, רוב האנשים יניחו שהוא הגיע מהקופסה הקטנה יותר, פשוט מפני שהסיכוי לכך גבוה בהרבה.
תומכי טיעון יום הדין מחילים את אותו היגיון על האנושות. אם כ-117 מיליארד בני אדם כבר חיו, הם טוענים שסביר יותר שה"קופסה" האנושית אינה מכילה עוד עשרות טריליונים של אנשים שיתפשטו בעתיד ברחבי הגלקסיה. לפי הגישה הזאת, סביר יותר שמספרם הכולל של בני האדם יישאר מוגבל יחסית - ושבשלב כלשהו, מסיבה כלשהי, המין האנושי ייעלם.
חשוב להדגיש: הטיעון אינו אומר מה יביא לקץ האנושות. הוא אינו מנבא אם זה יקרה בגלל מלחמה גרעינית, משבר אקלים, מגפה עולמית, מחסור במשאבים, בינה מלאכותית או אסון אחר. הוא גם לא קובע שזה בוודאות יקרה בעוד 17,100 שנה. לפי הפרסום ב-Scientific American, מדובר בגבול עליון סטטיסטי שמתקבל רק אם מקבלים את ההנחות שעליהן נשען החישוב.
וכאן בדיוק מתחילה הביקורת. מדענים רבים דוחים את טיעון יום הדין או מתייחסים אליו בזהירות רבה, מפני שהוא מתעלם מגורמים שיכולים לשנות לחלוטין את עתיד האנושות. אם בני האדם יפתחו טכנולוגיות שיאפשרו להם לשרוד אסונות עולמיים או יקימו מושבות מחוץ לכדור הארץ, החישוב כולו עלול לאבד מכוחו - משום שהוא מניח שהעתיד האנושי יישאר מוגבל יחסית. במילים פשוטות: זו נוסחה מסקרנת מאוד, אבל היא רחוקה מלהיות גזר דין.
עוד בנושא
התחזית המצמררת של מדענים: עוד פחות מ-40 שנה חצי מהאנושות תימחק
אפוקליפסה עכשיו: למה אחד מכל שלושה בטוח שסוף העולם מגיע?
לא תחזית, אלא תרחיש שמראה כמה אנחנו שבריריים
לצד טיעון יום הדין, פורסם לאחרונה גם מחקר אחר שמציג תרחיש קודר בהרבה בטווח הזמן הקרוב. חוקרים מאוניברסיטת מילאנו בחנו מה עלול לקרות אם משברים סביבתיים חמורים יגבילו בבת אחת את יכולת הנשיאה של כדור הארץ לכשני מיליארד בני אדם בלבד.
בתרחיש המחמיר שבחנו, אוכלוסיית העולם עלולה להיחתך באופן דרמטי עד שנת 2064. אלא שגם כאן החוקרים עצמם הדגישו שלא מדובר בתחזית, אלא בתרחיש מתמטי להמחשה. המטרה, לדבריהם, הייתה להראות עד כמה דינמיקת האוכלוסייה האנושית רגישה לשינויים קיצוניים ופתאומיים בתנאים הסביבתיים.
ההסתייגות הזאת חשובה במיוחד, משום שהמרחק בין "מודל שבודק מה יקרה אם" לבין "מדענים חזו את סוף העולם" הוא בדיוק המקום שבו כותרות הופכות לעיתים ליותר דרמטיות מהמדע עצמו. במקרה הזה, גם טיעון יום הדין וגם המחקר על קריסת אוכלוסייה אפשרית מציירים תרחישים מטרידים - אבל שניהם דורשים קריאה זהירה.
האזהרה של חתן פרס נובל קרובה הרבה יותר
אל תוך הדיון הזה נכנסת גם אזהרה אחרת, שאינה חלק מטיעון יום הדין אך משתלבת היטב עם החרדה שהוא מעורר. דייוויד גרוס, פיזיקאי תיאורטי אמריקני וחתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 2004, מחזיק בתחזית קודרת במיוחד לגבי הסיכונים שבני האדם יצרו לעצמם.
גרוס הגיע לישראל בגיל 13 בעקבות עבודתו של אביו, למד בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, ואת התואר הראשון והשני בפיזיקה קיבל מהאוניברסיטה העברית. לאחרונה זכה בפרס יוקרתי נוסף על הישגיו המדעיים, בסך כ-11 מיליון שקלים, ובראיון מדעי נשאל אם לדעתו האנושות תצליח להגיע לפריצות דרך פיזיקליות משמעותיות ב-50 השנים הקרובות.
התשובה שלו הייתה רחוקה מאופטימית. "כיום אני מבלה חלק מזמני בניסיון להסביר לאנשים שהסיכויים שנחיה עוד 50 שנה הם קטנים מאוד", אמר. לדבריו, הסיכון לאסון עולמי, בעיקר בשל מלחמה גרעינית, עלול להתממש בתוך כ-35 שנים - סביב שנת 2061.
גרוס תולה את הסכנה בפירוק ההדרגתי של אמנות השליטה בנשק שנבנו לאחר המלחמה הקרה, ובמציאות שבה העולם מתמודד עם מספר גדול של מעצמות חמושות ועם מתחים גיאופוליטיים גוברים. לדבריו, ניהול סיכונים בין כמה מוקדי כוח גרעיניים מסוכן ומורכב בהרבה מהעולם הדו-קוטבי של המאה הקודמת.
החשש שלו אינו מסתיים בבני אדם שמקבלים החלטות רעות. גרוס מזהיר גם מתרחיש שבו מערכות אוטומטיות ובינה מלאכותית ישולבו במערכות צבאיות קריטיות, בין היתר כדי לקצר זמני תגובה. בתרחיש כזה, מנהיגים עלולים להסתמך על מערכת שמקבלת החלטות במהירות עצומה - אך גם עלולה לטעות, להטעות או לספק נתונים שגויים לחלוטין ברגע שבו אין זמן לבדוק אותם.
בעיני גרוס, זו יכולה להיות גם תשובה אפשרית לפרדוקס שמעסיק מדענים כבר שנים: אם יש ביקום תרבויות מתקדמות אחרות, מדוע לא פגשנו אותן? התשובה הקודרת שלו היא שייתכן שתרבויות מתקדמות מגיעות לשלב שבו הטכנולוגיה שלהן נעשית קטלנית מדי - ומשמידות את עצמן לפני שהן מספיקות ליצור קשר בין-כוכבי.
ועדיין, גם בתוך התחזיות השחורות האלה, יש נקודת מוצא אחת פחות פסימית. טיעון יום הדין אינו גזירת גורל, המחקר על קריסת אוכלוסייה אינו תחזית, וגם האזהרה של גרוס מתארת סיכון שנוצר בידי בני אדם. אם בני האדם יצרו את הכלים שעלולים להשמיד אותם, הם גם היחידים שיכולים להחליט לא להשתמש בהם.