אל מופע הביזאר התקופתי - הדיון בבקשתה של טלי גוטליב לקבל חסינות מהכנסת - הצטרפו במהלך השעות הארוכות עוד ועוד פוליטיקאים מהקואליציה. מי שלא היה במופע הפריק שואו של גוטליב במשכן, לא היה קיים. גוטליב כצפוי ניצלה את הרגע לטנף את היועצת המשפטית לממשלה בכל דרך אפשרית, ולא רק היא. על הדיון תפסו טרמפ, כמובן, כל מי שרצה להרוויח כמה נקודות בפריימריז - מגנב המזון, נסים ואטורי, ועד מפיץ השקרים, משה סעדה. זה היה עוד מפגן של עליבות נפש שנועד לגונן, ללא בושה, על מה? על חשיפה וסיכון חייו של לוחם שב"כ, שכל חטאו הוא שהוא בן זוגה של אחת ממובילות המחאה נגד נתניהו, פרופ' שקמה ברסלר. על כך כנראה מגיע לו גזר דין מוות פוטנציאלי.
כדי להבין לאיזו תחתית הגענו, קצת היסטוריה. עד שנת 2005, ברירת המחדל של החסינות היתה הפוכה. במצב של הגשת כתב אישום, היה זה היועץ המשפטי לממשלה שהיה צריך לסור לכנסת ולבקש מחבריה להסיר את חסינותו של ח"כ שנגדו הוא ביקש להגיש כתב אישום. מאז התיקון לחוק, ברירת המחדל התהפכה - ח"כ הוא זה שצריך לבקש מהכנסת שתתן לו חסינות. שינוי החוק שנעשה בעקבות עבודה יסודית של ועדה ציבורית נועד, בין השאר, לגרום לחבר הכנסת להיעצר לרגע במחסום הבושה לפני שהוא רץ לבקש חסינות מחבריו במשכן.
ובאמת, עד לפני כמה שנים זה עבד מצוין. בשונה משנים עברו, בהן הדיונים על החסינות היו מתבצעים באופן אוטומטי, מאז 2005 עד לתחילת השבוע האחרון, על אף שהוגשו כתבי אישום לא מעטים נגד חברי כנסת, רק בשלושה מקרים פנו חברי כנסת לבקש חסינות. הראשון היה ח"כ סעיד נפאע, שהואשם במגע עם סוכן זר. הכנסת כמובן לא התרשמה מבקשתו ודחתה אותה. השני, לא תאמינו, היה ח"כ בנימין נתניהו, ראש הממשלה. כשהיועץ אז מנדלבליט החליט להגיש נגדו כתב אישום, הוא בניגוד להבטחת הבחירות שלו ב-2019 ("מה? מה פתאום!") הגיש בקשת חסינות, אך בהמשך החליט למשוך אותה, לאחר שהבין שאין סיכוי שהיא תעמוד בבג"ץ (הסבר בהמשך). השלישי היה ח"כ חיים כץ. כץ ביקש וקיבל חסינות מהכנסת. לאחר שמנדלבליט קבע שהחסינות לא חוקית, כץ ומנדלבליט פתרו את הארוע בהסדר טיעון מקל.
מפתה לכתוב כאן שנתניהו הוא זה ששבר את מחסום הבושה (זה שהתיקון לחוק יצר), אבל בינינו, איזה מחסום בושה יש לטלי גוטליב? גוטליב היא הח"כית הרביעית שביקשה חסינות מהכנסת מאז התיקון לחוק לפני 21 שנה. מבחינתה הפשע הבזוי שביצעה חוסה תחת החסינות המהותית שיש לה כחברת כנסת.
אז בואו נלך לראשית לשון החוק: "חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה - בכנסת ומחוצה לה - אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת". השאלה היא האם המעשים שמיוחסים לגוטליב בכתב האישום הם חלק ממילוי תפקידה, או למען מילוי תפקידה כחברת כנסת? במשך השנים התפתחה פסיקה שקבעה כי החסינות המהותית לא נועדה להגן על חבר הכנסת מפני ביצוע פשעים שהוא מתכנן מראש, אלא נועדה למקרים שבהם הוא גולש ממעשה ממעשה חוקי למעשה לא חוקי; כלומר, חבר כנסת רוצה לפעול למען מטרה מסוימת שחשובה לו כח"כ, ואז תוך כדי גולש למעשה לא חוקי. כדי לא לכבול את ידיו מראש נועדה החסינות.
החוק מתאים למקרה גוטליב? לא ולא
"מתי עילת החסינות קמה"? ניסתה להסביר היועצת אל מול מקהלת הצווחנים, "כאשר היא נעשית בהתאם למתחם הסיכון הטבעי של ביצוע התפקיד. אם מהמתחם הזה יש גלישה לפעילות לא חוקית, אז תקום עילת החסינות".
מה מלשון החוק ומהפרשנות שניתנה לה במשך שנים ארוכות מתאימה למקרה גוטליב? כלום ושום דבר. בינואר 24' פרסמה גוטליב צילום מסך מהאתר המפוקפק "עדנה קרנבל", שבו נכתב, בין השאר: "ראש המוסד דדי ברנע קיבל הודעה מהאמריקאים שיירטו שיחות בין בעלה של שקמה ברסלר מהשב"כ ליחיא סינוואר 4 ימים לפני ה-7.10.23". אל צילום המסך היא צירפה טקסט משלה, שבו חזרה על הפרסום, ועל כך ש"המקורות שלה ברזל". כמובן שהטקסט הזה הוא שקרי, בזוי, קוספירטיבי מהזן הירוד ביותר, אבל לא בהפצת השקר היא מואשמת, אלא בעובדה שחשפה את זהותו של לוחם שב"כ.
הפרסום של גוטליב זכה לחשיפה והדהוד של יותר 400 אלף צפיות. החל מאז ועד יום הגשת כתב האישום גוטליב לא הסירה את הפרסום בחשבון הטוויטר. מה לזה ולחסינות מהותית? מה לזה ולגלישה ממעשה חוקי ללא חוקי? בהופעתה בכנסת גוטליב הצהירה שביצעה עבירה פלילית ביודעין ובתכנון מוקדם.
יש עוד אופציית חסינות לחברי הכנסת והיא "החסינות הדיונית" שרלוונטית לא רק למקרים שבהם ח"כ ביצע את העבירה לצורך פעולה הקשורה במילוי תפקידו. החסינות הדיונית תקפה רק לתקופת כהונתו של חבר הכנסת. אחת העילות היא חוסר תום לב בהגשת כתב האישום, אפליה. גוטליב טוענת כי במקרים נוספים לא הגישו כתב אישום דומה. הטענה נראית חלשה, כי קשה להעלות על הדעת מקרה שבו אדם עובר עבירת צנזורה קשה שפוגעת בביטחון המדינה, או בביטחון הלוחמים, ולא מוכן להסיר את הפרסום לאחר שהוא מתבקש לעשות זאת. עילה נוספת היא שכתב האישום יגרום נזק ממשי לעבודת הכנסת. לדברי גוטליב, ניהול ההליך יגרום נזק ממשי לייצוג של בוחריה בכנסת. חבל להכביר מילים על הטיעון שממנו עולה שאין שום ביקורת שיפוטית על הליך חסינות באשר הוא.
תוצאת המופע בוועדת הכנסת היא כמובן ידועה מראש, וברור שהכנסת תתן חסינות לגוטליב ברוב קואליציוני; ואולם, לאור פסיקות העבר, ספק רב אם החסינות הזאת תעמוד במבחן בג"ץ. בעבר בג"ץ התערב במתן חסינות לח"כ. זה היה בפרשת ההצבעות הכפולות. בג"ץ קבע אז שהחסינות שניתנה לח"כ מיכאל גורולובסקי אינה חוקית. המקרה אז היה קל בהרבה מהמקרה שלפנינו. שם היה מדובר בלחיצה כפולה על כפתור ההצבעות בכנסת; כאן מדובר בסיכון חייו של לוחם שב"כ; חברי כנסת מהקואליציה שנחשפו לחוות הדעת הסודית בשב"כ, שהונחה לעיון בחדרו של יו"ר ועדת הכנסת, הזדעזעו, אבל הם כמובן לא יעזו לומר זאת בפומבי.
בזמן שגוטליב וחבריה גידפו את היועצת במשך שעות, היא שתקה, לא הוציאה הגה מפיה, אפילו לא מילה. כשהיא החלה לדבר, הופרעה כל דקה, ועדיין לא הגיבה, שתקה לשניה, חיכתה להפוגה, והמשיכה בסקירה המשפטית. מול כל הצווחות, האיומים, הקללות והביזוי, לא הנידה עפעף. בצדק היא החליטה להקריא מהדף, לא לאלתר ולו לשניה, כדי שמקהלת הצווחנים לא תסיח את דעתה. אחד הדברים הטובים שנזכור עוד שנים רבות מהתקופה הרעה הזאת הוא קור רוחה של היועצת. קור הרוח הזה שהותיר אותה שלווה ובטוחה בדרכה מצד אחד, ומצד שני הוציא מדעתם את שונאיה.
אל תפטרו את פרשת החסינות של גוטליב ב"את מי מעניינת המופרעת הזאת?". מדינה שהפרלמנט שלה נותן רישיון לסכן חיי לוחמים לצורך הפצת קונספירציות על בגידה, היא מדינה שאתם לא רוצים לחיות בה.