חמאס על הקרשים - אך ישראל עדיין לא מצליחה לשנות את המציאות ברצועת עזה

חיסול מוחמד עודה איננו עוד סיכול ברשימת הסיכולים. הוא סגירת מעגל עם אחד מאנשי המודיעין שבנו את תמונת הקרב של 7 באוקטובר. עודה, ששימש ראש מטה המודיעין של חמאס בזמן הטבח ולאחר מכן מונה לראש הזרוע הצבאית, היה אחראי על מרכיב מרכזי בהכנת הקרקע: איסוף המידע, ניתוח נקודות התורפה, בניית תמונת המודיעין מול אוגדת עזה, הבסיסים, הקיבוצים, היישובים ומערכי ההגנה.

הוא לא היה רק מפקד נוסף בשרשרת. הוא היה חלק מהמערכת שאפשרה לחמאס להפוך שנים של למידה, תצפית והיערכות - לתוכנית התקפה רצחנית. עודה חוסל בתקיפה בצפון הרצועה, לאחר ששימש במשך 11 ימים ראש הזרוע הצבאית בעקבות חיסול עז אל־דין חדאד, ובמקביל כראש מטה המודיעין של הארגון.

המשמעות אינה רק פרסונלית. ישראל סימנה את שכבת הפיקוד והתכנון שהובילה את חמאס עזה אל 7 באוקטובר, ובשנתיים האחרונות פגעה בה באופן שיטתי: מוחמד עודה, ראש מטה המודיעין ומחליפו של חדאד, שהפך לאחד מבכירי ההנהגה הצבאית שנותרו בעזה. ראפע סלאמה, מפקד חטיבת חאן יונס וממקורביו של מוחמד דף ומחמד שבאנה, מפקד חטיבת רפיח שחוסל יחד עם מוחמד סינואר.

לצד אלה חוסלו או נוטרלו מח"טים, מפקדי מרחבים, אנשי מודיעין, לוגיסטיקה ומטה. זו פגיעה לא רק בפעילים בכירים, אלא בשכבת הידע, הניסיון, הסמכות והמיתוס שבנתה את כוחו הצבאי של חמאס בעזה.

זו הצלחה צבאית ומודיעינית יוצאת דופן. מדינה שהותקפה בצורה הקשה ביותר בתולדותיה הצליחה, לאורך זמן ובנחישות, להגיע כמעט לכל מי שתכנן, הוביל, בנה ואפשר את ההתקפה. היא מוטטה את שרשרת הפיקוד של חמאס עזה, פירקה את הצמרת הצבאית, ופגעה גם באנשים שניסו לשקם את הכוח השיורי של הארגון. עודה, כמו חדאד לפניו, לא ניסה כנראה להחזיר מיד את חמאס לצורתו ערב 7 באוקטובר; המשימה הייתה צנועה ומסוכנת יותר: לאסוף שאריות כוח, להפעיל תאים, לשמר שליטה, ולהוכיח שחמאס עדיין קיים. במובן הזה, חיסולו אינו רק פעולה של סגירת חשבון, אלא גם שיבוש של ניסיון ההתארגנות הבא.

אלא שמול הצלחה צבאית מרשימה, אין עדיין מהלך משלים שמתרגם אותה למציאות אחרת בעזה. חמאס הצבאי נפגע אנושות כמבנה מסודר, אבל הוא עדיין נוכח בשטח. לא כצבא טרור מאורגן כפי שהיה לפני המלחמה, אלא במתכונת רזה יותר, חשאית יותר, מקומית יותר.

מנגנון של פחד, חלוקת משאבים, שליטה ברחוב, נשק, כסף וקשרים חמולתיים־שכונתיים. זהו חמאס פחות גלוי, פחות היררכי ופחות סמלי - אבל לא בהכרח פחות מסוכן. ארגון כזה אינו זקוק תמיד למפקדה מסודרת כדי לשלוט. לעיתים מספיקים איש חמוש, מחסן מזון, רשימת נאמנים ויכולת להעניש את מי שסוטה מן הקו.

במקביל, ככל שפירמידת ההנהגה בעזה נשברת, מרכז הכובד של חמאס עלול לנוע החוצה: אל הנהגת חמאס בחו"ל, אל מוקדי המימון, התיווך, ההסברה והקשרים האזוריים. במילים אחרות, גם אם חמאס-עזה נפגע אנושות, חמאס כתנועה עדיין מחפש דרך לשרוד. הוא יכול לנסות להחליף מפקדים במתווכים, גדודים ברשתות מימון, ומטה צבאי בשליטה עקיפה על סיוע, נאמנות ופחד. זוהי אינה חזרה לאותו חמאס שהיה, אלא ניסיון להסתגל למציאות החדשה: פחות שליטה צבאית גלויה, יותר הישענות על עורף פוליטי, כספי ואזורי.

לכן שאלת ההכרעה איננה רק מי חוסל, אלא מי נכנס במקומו. אם אין בעזה מנגנון אחר שמסוגל לחלק מזון, לייצר סדר ציבורי, להחזיק ביטחון מקומי ולמנוע מחמאס להשתלט מחדש על הרחוב - גם ארגון מוחלש יודע לחזור. זו בדיוק הסכנה של ההצלחה שלא מיתרגמת למציאות אחרת. ישראל סגרה חשבון עם רבים ממפקדי 7 באוקטובר, אבל עדיין לא סגרה את המערכת שאפשרה להם לשלוט. היא מוטטה את ההנהגה, אבל עוד לא יצרה חלופה שלטונית. היא פגעה בפירמידה הצבאית, אבל הרצפה שעליה חמאס עומד, פחד, תלות, כסף, נשק והיעדר חלופה - עדיין לא פורקה לגמרי.

כעת האתגר הוא להפוך את ההישג הזה למציאות יציבה: לנתק את חמאס ממקורות הכוח שלו, ולהעביר את מרכז הכובד מהמרדף אחרי שמות אל עיצוב היום שאחרי.

זו הזדמנות שלא הייתה קיימת עד לפני שנה. חמאס בעזה חלש יותר, מבודד יותר ופחות מאורגן. אם ההישג הצבאי יתורגם למהלך מדיני, אזרחי וביטחוני עקבי, הוא יכול להפוך מנקודת סיום של חשבון דמים לנקודת התחלה של שינוי. מבחן ההוכחה של ישראל אינו רק להראות שהיא יודעת להגיע אל האנשים שבנו את 7 באוקטובר; את זה היא כבר הוכיחה. המבחן הוא להראות שהיא יודעת למנוע מן המערכת שהצמיחה אותם לקום מחדש.