לפני שמפקידים בידיו את המוסד, כדאי לקרוא מה גופמן כתב

שופטי בג"ץ, שאמורים להכריע בסוגיה הנפיצה של מינוי אלוף רומן גופמן לראש המוסד, יעברו בוודאי על אלפי עמודי הפרוטוקולים, העדויות, החקירות והפרטים השונים והמשונים סביב פרשיותיו השונות. אני מצרף, בצניעות, המלצה קטנה נוספת: כנסו לוויקיפדיה של גופמן. תגיעו לשם בקליק אחד. יש שם לינק למאמר שכתב גופמן באוגוסט 2021 בכתב עת שנקרא "מצביאות", היוצא לאור במרכז דדו, גוף במפקדת המכללות הצבאיות של צה"ל שייעודו קידום תהליכי החשיבה והלמידה המערכתיים בצה"ל.

המאמר הזה פותח צוהר נוסף לאישיותו ולתפיסותיו של הקצין, שממליציו טוענים כי הוא מצטיין ב"חשיבה מחוץ לקופסה", ברעיונות יצירתיים ובאומץ רב. קריאת המאמר המלומד יכולה להסביר מדוע הסתבך גופמן פעמיים בפרשיות מוזרות, שלא לומר מטרידות, של הפעלת סוכנים: פעם אחת, על פי פרסום של יואב לימור, כשהיה מח"ט והפעיל סוכנים פלסטינים ללא תיאום עם יחידה 504 או עם השב"כ, על דעת עצמו; והפעם השנייה היא זו שנדונה לפנינו, של הפעלת הקטין אורי אלמקייס בהיותו של גופמן מפקד אוגדה.

ובכן, במאמר מציג גופמן תזה מלומדת, מנומקת ומפורטת, אם כי רדיקלית למדי, שלפיה על המפקד לפעול גם בחוסר סמכות ולחרוג מסמכותו הפורמלית כדי להגשים את רצון קובעי הדרג המדיני, אף כשלא הגדירו זאת במפורש. מדובר בגישה המציבה את המצביא כגורם פעיל בעיצוב המדיניות, ולא רק כגוף מבצע, כמי שהוראות הדרג המדיני הן מבחינתו המלצה ראויה, אבל לא תורה מסיני.

גופמן טוען כי כדי שהמצביא יוכל לממש השפעה, הוא נדרש להפוך את עצמו לשחקן שבכוחו להוות גורם משפיע, כלומר לפתח תפיסה שבמסגרתה הוא רואה את עצמו כ"שחקן אוטרקי". רק תפיסתו את עצמו כגורם עצמאי, בעל קיום נפרד מהמערכת שהוא כפוף לה, יכולה לאפשר לו להפעיל כלי ניתוח וחשיבה ביקורתית, לגבש תובנות ולממש בסופו של דבר השפעה ושינוי של הלך הרוח המוכתב לו ומסביבו.

כלומר, מבחינת גופמן, העולם לא מתחלק לקברניט, הלא הוא הדרג המדיני הנבחר וקובע המדיניות, ולאיש המקצוע שצריך למלא את הפקודות, אלא מורכב יותר. המצביא, כלומר איש הצבא, הוא שחקן לגיטימי עם תפיסת עולם משלו, ראייה משלו, והוא רשאי לשחק בכלים השמורים בדרך כלל למקבלי ההחלטות, גם כדי להשפיע או לשנות את תפיסתם של המחליטים.

איך הופך המצביא לבעל השפעה, ואפילו לחלק מההחלטה עצמה, על פי גופמן? באמצעות יצירת "מרחבי שיח". זהו מושג שנשאב מתחום הפסיכואנליטיקה הלאקאניאנית, והורחב על ידי סלבוי ז'יז'ק, פילוסוף סלובני שונא ישראל ואורקל של השמאל המטורלל העולמי. גופמן מצטט במאמר עצמו את אותו ז'יז'ק, שחתם על לא מעט עצומות נגד ישראל.

נקודה נוספת הראויה לציון היא כי מאמרו של גופמן נכתב בהנחייתו של ד"ר שמעון נווה, אדם מורכב שהטמיע בצה"ל דרכי חשיבה פוסט-מודרניות, ואף הצהיר שהוא חותר לכך שצה"ל "יחנך" את הדרג המדיני. מכל הערוצים בעולם, דווקא ערוץ 14 עסק במשנתו של נווה בתחקיר מיוחד, והציג תחקיר מעניין למדי על תפיסותיו. גופמן, במאמרו, מתגלה כתלמיד שקדן ונאמן של נווה, ואפילו כמי שפיתח את תפיסותיו הלאה.

הנה דוגמה לחשיבה הגופמנית: הוא אינו מסתפק בכך שהמצביא צריך ללמוד את האויבים ואת האתגרים הביטחוניים. הוא קובע שהמצביא צריך ללמוד גם את המערכת הפוליטית שבתוכה הוא פועל.

כך כתב גופמן: "עוד נדרש המצביא לסגל לעצמו, את היכולת לקרוא ולנתח גם את המערכת הישראלית על הקשריה הגלוקאליים. מדובר בשינוי שאיננו טריוויאלי שכן חינוכו המקצועי של המצביא עד להגיעו לדרג זה, נשען על ניתוח היריב בלבד, תוך הימנעות מוחלטת מעיסוק בהקשרים הפנימיים/פוליטיים במערכת הישראלית. לפתע נדרש המצביא לבחון גם את המערכת הזו, בכלי ניתוח שחלקם דומים לכלים שהפעיל עד כה רק כנגד הצד היריב, תוך ניתוח מרכיבים אישיים, פוליטיים ומאבקי כוח פנימיים".

במילים אחרות: המצביא, כלומר המפקד, הגנרל או ראש המוסד, הוא גם שחקן פוליטי. פעיל. אבל זה לא נגמר כאן, זה רק מתחיל.

כאן מגיעה הנקודה הכי חתרנית של גופמן במאמר. המצביא הוא סוג של שחקן בודד בעל יכולת השפעה רבה, משום שהוא האדם בשטח, ולו היכולת העילאית להבין את המציאות המשתנה לאשורה. הוא אאוטסיידר שיוצא מהמערכת ורואה דברים שלא ניתן לראות מתוכה. עליו להיות גורם מערער, מפרק, משנה מציאות, יוזם ולא כבול.

כך כתב גופמן: "פרדוקס מסוים הקיים ביחס להשפעתו של המצביא, הינה העובדה שהיותו המערער של המערכת היא זו שמקנה לו את עמדת ההשפעה. מה שמקנה למצביא את הזכות ואולי אף את החובה להשפיע על המערכת באופן כה עמוק, נעוץ בעובדה שהוא אינו מזדהה עם תפיסת המציאות של המערכת. ערעור תפיסת המציאות מן היסוד - היא זו שמציבה את המצביא בעמדת ההשפעה. המצביא אינו מערער על תפיסת המציאות, הוא מערער את תפיסת המציאות. במובן זה ככל שאמירתו של המצביא הינה יותר מערערת - היא יותר לגיטימית".

גופמן מביא תימוכין מהמשפט העברי למהלך של התרת שבועה. דהיינו, אם המצביא נשבע למשהו, יש לו היכולת להתיר את השבועה אם הוא הבין בעצמו את המציאות באופן שונה. עוד אומר גופמן כי לעיתים הקברניט מצפה, מתחת לפני השטח או באופן תת-מודע, שהמצביא יפעל בניגוד לעמדתו שלו. הקברניט אף מצפה שהמצביא ינהג אחרת ממה שהוגדר לו.

כך כתב גופמן: "תנאי נוסף, הנדרש למצביא על מנת לפענח את המציאות, הוא היכולת לקלוט ולנתח את הרבדים השונים המתקיימים במקביל במציאות. יכולתו של המצביא ללמוד את המציאות המורכבת והמשתנה ללא הרף, ובכלל זה ללמוד מתי וכיצד עליו לפתח תהליך למידה והשפעה כלפי הקברניט, דורשים יכולת 'מטריקסית', יכולת להיות בו בזמן במספר מקומות רעיוניים וזהותיים במקביל".

הוא הוסיף כי "לעיתים על המצביא להיות מסוגל להפנים כי מתחת למעטה של המסרים המועברים באופן ברור על ידי הקברניט, מסתתרת ציפייה כי המצביא עצמו ינהג אחרת מכפי שנאמר לו. לעיתים אותה חירות שהמצביא המערכתי רוצה ליטול לעצמו, מוטלת עליו למעשה בכוונת מכוון על ידי הקברניט, הן בשל הבנה של הקברניט כי בין האמירות הדקלרטיביות, אותן הוא נדרש להשמיע לבין המעשה הרצוי ישנו פער, והן בשל היכולת להותיר את האחריות, על כלל המשתמע מכך, על הדרג הביטחוני".

אבל מה לגבי שאלת הלגיטימיות של חופש הפעולה של המצביא, בהינתן המתח בין הדרג המדיני לצבאי? כאן מביא גופמן טיעון מאלף, שאולי מלמד מה הניע אותו להפעיל את הנער אורי אלמקייס. מתברר כי תנאי מקדים לחופש הפעולה של המצביא הוא שהוא עצמו והקברניט יונקים מאותה מערכת ערכים.

כך כתב: "'מתיחת' גבולות הלמידה וההשפעה על מעבר לגבולות התיחום המקובל שבין דרג הפוליטי לדרג הצבאי, מציבה בפנינו את שאלת הלגיטימציה באופן בולט. מהיכן שואב המצביא את זכותו לפעול באופן עצמאי, מעבר לגבולות הברורים שהוכתבו לו על ידי דרג הקברניט? לתפיסתנו, התנאי הבסיס ביותר הנדרש בסיטואציות מעין אלו, שהוא הכרחי לקיומה של לגיטימציה למעשהו של המצביא, הינו המבחן הערכי".

לפי גופמן, "על המצביא לנתח ולוודא כמיטב יכולתו הסובייקטיבית כי חופש הפעולה שהוא נוטל לעצמו, יונק ממקורות ערכיים של אחדות המטרה המהווה מחויבות עבורו כמו גם עבור דרג הקברניט. היניקה מאותו מעיין ערכי משותף המזין הן את הקברניט והן את המצביא, מאפשר למצביא להתעלות מעל הסמכויות הפורמליות המוקנות לו. כפי שצוין לעיל המטרה המשותפת היא בסיס הקשר שבין המצביא לקברניט ורק היא יכולה להוות את הדבק שמחבר ביניהם, ומאפשר את מיצוי שונות כל עוד אחדות המטרה נשמרת".

אך מה קורה אם המצביא פועל עצמאית באופן שגורם נזק? או-אז, ייאמר לזכותו של גופמן, יש מקום נרחב לאחריות אישית. מעניין מה היה חושב גופמן כותב המאמר על פעולות גופמן האוגדונר.

כך כתב: "לאור האחריות החריגה שאנו מייחסים למצביא, נכון לרסן את חופש הפעולה הזה לא רק באמצעות דרגות ותפקידים אלא גם בדמות מערכת רסנים, שתייצר 'תג מחיר' לשימוש לא ראוי ערכית או מזיק תוצאתית בכלים אלו. לא נכון יהיה להאדיר אתוס של מצביא הנוטל לעצמו פרשנות מרחיבה ועצמאית כערך בפני עצמו, פעולה זו של המצביא צריכה להיות מוערכת על פי מידת התבונה שבהפעלתה ותוצאותיה".

צחוק הגורל. להגנתו טוען היום גופמן ש"לא ידע" על הפעלתו של אורי אלמקייס. יש שתי אופציות: או שהוא כן ידע, ואז הוא פשוט משקר, אבל לכך אין כרגע הוכחות חותכות, כנראה, למעט גרסתו של אלמקייס עצמו; או שהוא באמת לא ידע, וזה אומר שהוא לא ראוי להיות אוגדונר.

כל מפקד אוגדה בהווה או בעבר, כל ראש מטה של אוגדה וכל מי שהיה שם יודע שמפקד האוגדה יודע על כל סיכה שזזה במרחב האוגדתי. כל חייל, כולל הזוטרים ביותר, שנגרע מהסד"כ. כל פעילות, ולו האיזוטרית ביותר. זה התפקיד שלו. אם האוגדה של גופמן מפעילה קטין, מעבירה לו חומרים סודיים ומנסה לייצר מבצעי השפעה ללא ידיעתו, הוא צריך להיות מודח לאלתר.

מצד שני, חובה לציין שהוא מתאים לנתניהו ככפפה ליד. אחד לא ידע על חמאס, השני לא ידע על אלמקייס. כך או אחרת, גופמן עצמו קובע שאם פעולותיו של המצביא מהוות "שימוש לא ראוי ערכית או מזיק תוצאתית", צריך לנקוט נגדו באמצעים. נדמה לי שבפרשת אלמקייס הליקוי הוא גם ערכי וגם תוצאתי, והוא באחריותו של ראש המערכת. כלומר, גופמן.

כך או אחרת, גופמן מאמין שהמפקד הוא ישות עצמאית, שיכולה ואולי אפילו חייבת להפעיל את מערך השיקולים, התובנות, הניסיון והתפיסות שלה, לצד ההוראות שהיא מקבלת מדרג מקבלי ההחלטות. כשאתה ממנה אדם כזה לתפקיד ראש המוסד, שאין עליו רגולציה כלשהי, אתה משחק באש. זה הימור שיכול להצליח בגדול, או להיכשל בגדול עוד יותר.