ערב פסגת טראמפ־שי בבייג'ינג, ולאחר ביקורו של שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י בסין, נדמה שהמשבר סביב הורמוז כבר אינו רק עימות בין וושינגטון לטהרן. כישלון המגעים עם איראן, ההסלמה במפרץ ואיומיו של טראמפ לחדש את המערכה הצבאית הפכו את הפסגה ממפגש על סחר וטכנולוגיה למבחן רחב יותר של הסדר העולמי החדש.
במובן הזה, הורמוז אינו מסיט את הפסגה מסדר יומה המקורי - הוא חושף את מה שהיה טמון בו מלכתחילה. השיחה בין טראמפ לשי איננה רק על מכסים, שבבים, טאיוואן או מאזן סחר. היא מתקיימת ברגע שבו כל הנושאים הללו נקשרים למשבר ביטחוני אחד: נתיב אנרגיה חסום, מלחמה שאינה מסתיימת, שווקים עצבניים, וסין שמחזיקה מנופי השפעה על איראן בדיוק בשעה שבה וושינגטון זקוקה להם. לכן הפסגה בבייג'ינג אינה רק מפגש בין שתי מעצמות מתחרות; היא מבחן ליכולתן לנהל עולם שבו הכלכלה והביטחון כבר אינם נפרדים.
העיתוי אינו מקרי. ארצות הברית וסין עדיין שקועות במאבק כלכלי, טכנולוגי וגיאו-אסטרטגי. מלחמת הסחר לא הסתיימה; היא רק שינתה צורה. בייג'ינג מבקשת למנוע חזרה למכסי הענק שהטיל טראמפ, אך סדר היום של הפסגה השתנה: הורמוז ואיראן הפכו מסוגיה אזורית לשאלה מרכזית ביחסי שתי המעצמות.
עבור טראמפ, המשבר מייצר מלכוד. מצד אחד, הוא אינו יכול להיראות כמי שנרתע מול איראן לאחר שהציג את פתיחת הורמוז כעניין של חופש שיט, סחר עולמי והרתעה אמריקאית. מצד שני, חידוש מערכה צבאית מלאה עלול להקפיץ את מחירי האנרגיה, לטלטל את השווקים ולהכניס אותו לפסגה עם שי ג'ינפינג מתוך עמדה של לחץ ולא של שליטה.
עבור שי, הורמוז אינו עוד משבר רחוק. זהו עורק אנרגיה חיוני לכלכלה הסינית. חלק משמעותי מאספקת הנפט של סין עובר במפרץ, וכל שיבוש ממושך מאיים לא רק על מחירי האנרגיה אלא גם על היצוא, הצמיחה והיציבות הכלכלית הפנימית. לכן בייג'ינג אינה יכולה להרשות לעצמה כאוס בלתי נשלט — אך היא גם אינה ממהרת להופיע כמי שמחלצת את וושינגטון ממשבר שיצרה במו ידיה.
כאן בדיוק נכנסת האסטרטגיה הסינית. לא אסטרטגיה של שלום עולמי, אלא של ניהול סביבה אסטרטגית. סין אינה מבקשת להחליף את ארצות הברית כשוטר של המזרח התיכון. היא מבקשת להראות שבעולם החדש, כוח אינו נמדד רק בנושאות מטוסים, אלא גם ביכולת להשפיע על איראן, על שוקי האנרגיה, על שרשראות אספקה ועל תנאי היציבות של הכלכלה העולמית.
ביקורו של שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י בבייג'ינג, שהתקיים זמן קצר לפני הפסגה, מקבל כעת משמעות רחבה יותר. בדיעבד, הוא נראה פחות כביקור דיפלומטי שגרתי ויותר כמהלך מקדים שנועד לתאם עמדות, לבלום הידרדרות בלתי נשלטת, ולהבהיר לבייג'ינג שטהרן רואה בה שחקן מרכזי במשבר. עראקצ'י אינו רק שר חוץ; הוא אחד האנשים המזוהים ביותר עם דיפלומטיית הגרעין האיראנית ועם הניסיון של טהראן לנהל עימות דרך משא ומתן מבוקר. העובדה שנשלח לבייג'ינג דווקא ערב הפסגה מלמדת שטהראן הבינה היטב היכן נמצא מוקד הכובד: לא רק בוושינגטון או בהורמוז, אלא גם בבייג'ינג.
המשא ומתן, ככל שניתן להבין מהדיווחים האחרונים, אינו מתקרב לפריצת דרך אלא להפך: הוא נשחק תחת פערים עמוקים מדי. טראמפ דוחה את ההצעות האיראניות כבלתי מספקות ומאותת על נכונות לחדש את הלחץ הצבאי. איראן, מצדה, דורשת הסרת סנקציות, הכרה במעמדה, הקלות בתחום הנפט, וכנראה גם מרחב עמימות סביב שאלות הגרעין והשליטה בהורמוז. הפער בין "כניעה" אמריקאית רצויה לבין "הפוגה טקטית" איראנית אפשרית נותר גדול מדי.
לכן, גם אם טהראן משדרת גמישות, אין מדובר בהכרח בשינוי אסטרטגי. ייתכן שזו בעיקר גמישות שנועדה לעבור את הרגע הנוכחי בלי הידרדרות שתשנה את כללי המשחק. איראן מבינה שהסלמה בלתי נשלטת ערב פסגת טראמפ־שי עלולה להכניס למשוואה משתנים שאיש אינו שולט בהם. אבל היא גם מבינה שהורמוז הוא קלף המיקוח המרכזי שלה — והיא לא תוותר עליו בקלות.
מבחינת משמרות המהפכה, הורמוז אינו רק נתיב שיט. זהו מנוף אסטרטגי. כל עוד איראן יכולה לאיים על המעבר, היא יכולה להכריח את העולם להתייחס אליה לא כאל מדינה מבודדת, אלא כאל שחקן שמסוגל להשפיע על מחיר האנרגיה, על השווקים ועל סדר היום של המעצמות. לכן טהראן יכולה לדבר על רגיעה - ובמקביל להחזיק את היד קרוב מאוד לברז העולמי של הנפט.
כאן מתגלה גם ההבדל העמוק בין וושינגטון לבייג'ינג. ארצות הברית עדיין פועלת מתוך תפיסה של כוח ישיר: סנקציות, מצור ימי, ליווי צבאי, איומים בתקיפות והצגת המשבר כמאבק על חופש השיט. סין פועלת אחרת. היא אינה נדרשת לשלוט במפרץ באמצעות בסיסים או כוח ימי קבוע. היא משתמשת בתלות כלכלית, באנרגיה, במסחר ובהשפעה דיפלומטית כדי לעצב את גבולות המשבר.
דווקא משום כך, טראמפ מגיע לפסגה בעמדה מורכבת. מצד אחד, הוא עדיין נשיא ארצות הברית, בעל הכוח הצבאי הגדול בעולם. מצד שני, אם הוא זקוק לסיוע סיני כדי ללחוץ על איראן או לפתוח את הורמוז, הוא מעניק לבייג'ינג נכס אסטרטגי: היכולת להציג את עצמה לא כגורם מפריע, אלא כמי שבלעדיו קשה לייצב את המערכת.
בייג'ינג מבינה זאת היטב. היא מגיעה לפסגה בתחושת ביטחון גדולה יותר מזו שאפיינה את ביקור טראמפ הראשון בסין. סין של היום אינה רק "מפעל העולם" שמנסה להימנע מלחץ אמריקאי. היא מעצמה טכנולוגית, תעשייתית ודיפלומטית שמאמינה כי למדה כיצד להתמודד עם טראמפ: לא להיכנע מיד, אלא להחזיק מנופי לחץ משלה - ממינרלים נדירים ועד השפעה על איראן.
לכן, הורמוז הופך למבחן ראשון של עולם רב־קוטבי. לא עוד מערכת בינלאומית שבה ארצות הברית לבדה קובעת את כללי המשחק, אלא מציאות שבה כל משבר אזורי הופך לזירת תחרות בין מודלים שונים של כוח. וושינגטון מפעילה לחץ כדי לפתוח נתיבי שיט. בייג'ינג מנסה לעצב את הסביבה שמסביב למשבר. טהראן משתמשת באיום האזורי כדי להשיג חסינות אסטרטגית. וכל אחת מהן בוחנת עד כמה האחרות מוכנות ללכת רחוק.
גם מבחינת איראן, המשחק רחב יותר מהשבוע הקרוב. טהראן אינה חושבת רק על חידוש התקיפות או על עוד סבב שיחות. היא חושבת על היום שאחרי טראמפ, על שימור הידע הגרעיני, על המשך קיומם של מנגנוני העשרה, ועל האפשרות להפוך כל הסכם להפוגה ולא לסיום. לכן הוויכוחים סביב האורניום, הפיקוח ומנגנוני האכיפה אינם טכניים. הם לב הסיפור.
בסופו של דבר, השאלה האמיתית אינה האם איראן "תתקפל" או האם טראמפ "ינצח". השאלה היא איזה מודל כוח ייצא מהמשבר הזה מחוזק יותר. אם ארצות הברית תפתח את הורמוז בכוח, היא תוכל לטעון שההרתעה האמריקאית עדיין קובעת. אם סין תסייע לעצב הסדר בלי לירות ירייה, היא תוכל לטעון שהעולם כבר פועל לפי כללים אחרים. ואם איראן תצליח לשרוד את הלחץ בלי לפרק את מנופי הכוח שלה, היא תציג זאת כהוכחה לכך שגם מעצמה אזורית יכולה לכפות על העולם להתחשב בה.
לכן כדאי להיזהר מאשליית "העסקה הגדולה". גם אם פסגת טראמפ־שי תניב הצהרות על רגיעה, שיתוף פעולה או הבנות נקודתיות, אין פירוש הדבר שהמערכת התייצבה. הניסיון ביחסי וושינגטון-בייג'ינג מלמד כי לא פעם מדובר בהפוגות טקטיות יותר מאשר בפריצות דרך: שני הצדדים עוצרים לרגע את ההסלמה, מציגים הישג לצרכים פנימיים, אך ממשיכים לבנות את מנופי הכוח שלהם ליום שאחרי. מבחינת סין, הזמן הזה מאפשר לה להעמיק עצמאות טכנולוגית, לחזק שליטה בחומרי גלם קריטיים ולשמר השפעה על שווקים חיוניים.
מבחינת טראמפ, הוא מאפשר להציג שליטה ולדחות הכרעות כואבות. לכן גם בהקשר של הורמוז, השאלה אינה רק אם תושג רגיעה - אלא מי ינצל אותה טוב יותר.הורמוז, בסופו של דבר, הוא לא רק מצר ימי. הוא המראה שדרכה נחשף הסדר העולמי החדש: ארצות הברית עדיין יודעת להפעיל כוח, סין יודעת לעצב תלות, ואיראן יודעת להפוך חולשה אסטרטגית למנוף גלובלי. זו כבר אינה רק שאלה של מי שולט בנתיב הנפט, אלא של מי מסוגל לקבוע את תנאי היציבות בעולם שבו הכוח האמריקאי עדיין עצום - אך כבר אינו בלעדי.