בזמן שהקואליציה מתנהלת בעצלתיים בדרך לבחירות, יש שניים שכבר נמצאים עמוק בקמפיין בתוך הבייס של הקואליציה: אביגדור ליברמן וגדי איזנקוט. שניהם מזהים את אותה נקודת חולשה של הממשלה, הציבור הימני הרך, ובעיקר הציונות הדתית המאוכזבת, ושניהם מסתערים עליה בכל הכוח.
התמונה במסיבת העיתונאים של ליברמן לא הייתה מקרית. בשורה הראשונה ישבו ארבעה חובשי כיפה סרוגה: שרון שרעבי, רפי בן שטרית, ישראל בן שטרית וראש עיריית גבעת שמואל יוסי ברודני. חתנה של אורית סטרוק כבר חודשים חלק מהמפלגה. מי שהיה מזוהה במשך שנים עם המאבק בממסד הדתי, מבין היום שהדרך ללשכת ראש הממשלה לא עוברת רק דרך המצביעים הוותיקים של ישראל ביתנו, אלא גם דרך הימין המאוכזב מהממשלה.
עם המועמדים השונים בנוף של ישראל ביתנו צפו גם הקשיים. שרון שרעבי, למשל, השאיר פתח לאפשרות של ישיבה עם נתניהו, אך ליברמן מיהר לסגור אותו: "יתהפך העולם, לא אשב איתו".
גם סוגיית השיבוצים ברשימה מטופלת אצלו בכפפות. בסביבתו אומרים שהוא לא יחשוף מוקדם מדי את המיקומים של המצטרפים החדשים.
כאמור, ליברמן לא לבד במרדף אחר מצביעי הציונות הדתית המאוכזבים. גם גדי איזנקוט מכוון בדיוק לשם ומסתובב בצפון, בדרום וגם ביהודה ושומרון. הוא פונה למאוכזבי הליכוד וסמוטריץ', לציבור שמרגיש שסוגיית גיוס החרדים נזנחה, שהציונות הדתית ויתרה לש"ס על הממסד הדתי, ורואה את דרעי ממנה רבנים חרדים בערים חילוניות כמעט בלי התנגדות. זה שיודע שסמוטריץ', ש"הוריד" לפי שעה את חוק הפטור מסדר היום, יתמוך בו כשיחזור.
בדימונה הוא גייס חברת מועצה ליכודניקית שתנהל לו את הקמפיין בעיר - והמלחמה של השניים היא להביא קהל שמחפש הנהגה ממלכתית ולא מוכן לעבור שמאלה.
גורם המעורה בפרטים טוען שבנט הבין שאת הקהל הזה הוא לא יצליח להביא, ולכן ויתר עליו בשורת המהלכים שעשה והסתיימו באיחוד עם לפיד. אחד מהם היה שחרור מתן כהנא. איזנקוט לא פספס את ההזדמנות להשאיר אותו לצדו. השבוע הוצב בחזית גם ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, עוד ניסיון לחזק את החיבור לציבור הדתי ולבוחרי המרכז ימין הביטחוניסטים.
ועדיין, הסיפור הגדול של השבוע הוא בני גנץ, שנמצא אולי בתקופה הקשה ביותר שלו פוליטית מאז הקים את כחול לבן. אנשים שהוא עצמו הכניס לחיים הציבוריים מתרחקים. עם טרופר זאת הייתה פרידה עצובה, עם איתן גינזבורג זה כבר היה כעס גדול. מי שנתפס עד לא מזמן כאחד האנשים הקרובים ביותר ליושב ראש הפנה עורף.
מבחינת אנשי גנץ, גינזבורג הוא אדם שנתפרה עבורו חליפה פוליטית מלאה: מזכ"ל המפלגה בשכר מכובד, בזמן שהיה בכלל מחוץ לכנסת, אליה הכניס אותו בני גנץ.
לצד הנטישות והחשבונות, יש גם מי שבוחרים להישאר. חברי הכנסת שממשיכים לעמוד לצד גנץ, להוציא הודעות תמיכה ולהגן עליו גם בשעה הקשה ביותר שלו, אולי לא מרוויחים מזה פוליטית. אבל בפוליטיקה הישראלית של 2026, שבה כולם כבר עסוקים בתחנה הבאה, גם נאמנות הפכה למצרך נדיר.
המהלך של חילי טרופר בלם, הלכה למעשה, את המגעים שהתנהלו בין גנץ לבין יועז הנדל, אך עדיין לא נאמרה המילה האחרונה.
במרחב הפוליטי שבין הגושים יש לא מעט שחקנים שלוטשים עיניים לאותם מנדטים בודדים, ובמציאות כזו כנראה שרק חיבור משמעותי יוכל לעבור, ביום פקודה, את אחוז החסימה.
"טרופר לא עזב כדי להיות עוד שחקן כמו שהיה עד היום, ולכן סביר שינסה להוביל מהלך שהוא חתום עליו, ולא לרוץ בשלב הראשון לקבל שריון אצל בנט או איזנקוט", אומר אחד הגורמים המעורבים במגעים.
למרות מצבו בסקרים, גנץ עדיין יכול להוות שחקן חיזוק משמעותי מבחינה תשתיתית וכלכלית. הוא מגיע עם סיעה של שמונה חברי כנסת, נתון שמעניק לו ערך פוליטי גם בתקופה שבה מעמדו הציבורי נשחק.
מי שעוד נמצאים במגעים לחיבורים באזורי החיוג הזה הם פרופ' ירון זליכה, שמחזיק בקהל לא מבוטל ברשתות החברתיות, אך כזה שטרם תורגם לריצה עצמאית לכנסת, ותנועת "הרבעון הרביעי", המונה כ-200 אלף חברים.
ב-8 ביוני צפויה התנועה לקיים הצבעה פנימית בשאלה האם להשתלב במערכת הפוליטית. מדובר בתנועה שנחשבת לבעלת כיסים עמוקים, אולי המשאב החשוב ביותר בתקופת בחירות. ד"ר יואב הלר, העומד בראש התנועה, מעריך בזהירות כי בקרב כ-25 אלף בעלי זכות ההצבעה יהיה רוב בעד כניסה לפוליטיקה.
מפלגה שתעמוד בין הגושים, בין אם במסגרת הזאת ובין אם אחרת, עשויה לטרוף את הקלפים.