הקרב על הכיפה: איך הפכה הציונות הדתית לסחורה החמה של הבחירות הקרובות

זאת הייתה מסיבת עיתונאים שגרתית, אפילו די סאחית. המיקום הוא בית העיתונאים בתל אביב, מצלמות, קצת קהל, שורה ראשונה לשמורה לחברי הרשימה והרבה סיסמאות מודפסות על שילוט כחול על "ביטחון", "איראן", "הכרעה", "השתמטות" בצירוף סימני קריאה.

על אף הפוטנציאל, אפילו הכיבוד לא התעלה, אנשי "ישראל ביתנו" יכלו להפתיע עם סלט ביצים רוסי, "שובה'" סלט סלק או חלאדייץ מפנק אבל הם הסתפקו בעוגיות יבשות, קולה וקפה ולמרות הגנריות שבאירוע הוא היה מעניין וחריג בקנה מידה כמעט היסטורי - של ישראל ביתנו בפרט, ובפוליטיקה בכלל: למקום הגיעו הפנים החדשות של המפלגה: שרון שרעבי, רפי בן שטרית, יוסי ברודני וישראל בן שטרית. ארבעה חובשי כיפה סרוגה. ארבעה.

המפלגה שפעם בנתה את עצמה על אנטי-דתיות מוצהרת - נישואין אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת, שבירת מונופול הרבנות, ברית זוגיות ומאבקים חזיתיים בממסד הדתי - עוברת עכשיו סוג של חצי גיור פוליטי.

וישראל ביתנו ממש לא לבד. גדי איזנקוט כבר הציג את יורם כהן חובש הכיפה ולפניו היה מתן כהנא - בשר מבשרה של הציונות הדתית. חילי טרופר, האיש שמסמל ממלכתיות רכה עם ניחוח סרוג קלאסי, כבר מוזכר כמי ששוקל הקמת מסגרת פוליטית משלו.

המערכת הפוליטית נמצאת במרוץ חימוש סרוג. הכיפות הסרוגות הפכו ללהיט של הבחירות הקרובות.
במשך שנים ארוכות הציונות הדתית סומנה ציבורית כאירוע שלילי. הם לא היו "מתיישבים" אלא "מתנחלים". הסיקור בתקופת ההתנתקות עסק באיך יטרפדו/יפוצצו/יילחמו ושלל הגזמות של שימוש בכלי נשק חם כדי למנוע את המהלך. במשך שנים ארוכות התמונות של הציונות הדתית לא היו ממוסדות החינוך המפוארים אלא מהתנגשויות עם שוטרים וחיילים בעמונה, יישובים ומאחזים. התמונות היו הרבה פחות מהמכינות והרבה יותר מקרבות על גבעות.

ואז הגיע השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. למרבה העצב והצער תמונות של פינוי מאחזים הוחלפו בתמונות של בתי עלמין צבאיים. במקום דיווחים על סיפורי קרקעות כבשו את הכותרות סיפורי הגבורה.

מכינות קדם־צבאיות. מפקדים. לוחמים. נשים יתומים, משפחות ששילמו את המחיר הכי כבד שיש.
מחקר שפורסם ב"מקור ראשון" בינואר 2026 חשף כי חוקרים מאוניברסיטת אריאל מצאו שכ-40% מהנופלים במלחמה הגיעו ממוסדות הציונות הדתית. מספר כמעט בלתי נתפס ביחס לחלקם באוכלוסייה. והציבור הישראלי ראה את זה. פתאום הציונות הדתית כבר לא נתפסת רק כמגזר אידיאולוגי - אלא כמנוע של שליחות, הקרבה ואחריות לאומית.

אפשר לפרש את המרדף אחרי הכיפות הסרוגות ככבוד פוליטי ראוי, אנשים ערכיים, ראויים וזוכים ליוקרה והערכה הציבורית כך שכל מפלגות רוצה "להתקשט" בהם. זה הגיוני נכון וראוי.

ויש סיבה נוספת - אנשי הכיפות הסרוגות הם אולי קבוצת המתלבטים החשובה ביותר בבחירות הקרובות.
אלה האנשים שמסוגלים לעבור בין הגושים. מימין למרכז ומהמרכז לימין. מסמוטריץ' לבנט, מגנץ לבן גביר, מבנט למפלגה כמו של וינטר או סמוטריץ' ועוד ועוד אפשרויות שונות ומשונות. הציונות הדתית על שלל דתל"שיה יכול לספק לא מעט קולות "פריכים", אנשים זועמים על אי התייצבות החרדים לעזרה במלחמה, על קריאות הרבנים החרדים להוריד את הצווים באסלה וגם על מי שלא לומד שלא להתגייס בזמן שהם נהרגים למען ארץ ישראל והעם היהודי.

מצד שני, מספיק שהם שומעים התבטאות אחת של יאיר גולן על הריגת תינוקות כתחביב, פיטורי זיני או מדינה פלסטינית - והם זזים מיד חזרה על הציר.

יש ויכוח בכמה קולות מדובר, הממעיטים בערכם טוענים שמדובר בפחות משני מנדטים, מצביעי איילת שקד ובנט בגלגולים הקודמים שחיפשו קולות בנרות ולא עברו את אחוז החסימה. לפי סקרים ובדיקות של מפלגות שונות מדובר בלא פחות מחמישה מנדטים - משמעותיים ומכריעים.

כל מפלגה רוצה להתקשט באנשי ציונות דתית, בתקווה שהם יסחבו איתם עוד כמה אלפי קולות מתנדנדים. עד הבחירות הקרובות אתם צפויים לראות עוד הרבה מאוד כיפות סרוגות במסיבות עיתונאים, בהשקות מפלגה, בשורות הראשונות ובסרטוני קמפיין נוצצים.

אחרי שנים שבהן הסתכלו עליהם בעיקר דרך הוויכוחים - עכשיו מסתכלים עליהם דרך האלונקות. והפעם, בניגוד לעבר, לא רק שמחבקים אותם פוליטית. גם מבינים שהם כנראה אלה שיכריעו את הבחירות הבאות.