קשה לראות הסכם שיהיה טוב לישראל כל עוד זהו המשטר בטהרן. אפשר להתווכח על שאלות טקטיות - האם האורניום ייצא, מי יפקח, ואילו מנגנוני אכיפה יופעלו - אך מבחינת ישראל, השאלה האמיתית רחבה בהרבה. לא רק מה איראן תעשה ביום החתימה, אלא מה יישאר בידיה ביום שאחרי: יכולות ההעשרה, מערך הטילים, הידע המדעי והאחיזה האזורית. יתרה מכך, כל הסכם צפוי להביא עמו גם הקלה בסנקציות, הפשרת נכסים והזרמת חמצן כלכלי למשטר. מבחינת ירושלים, הסכנה איננה רק בהותרת יכולות סף איראניות, אלא גם בכך שהמשטר יקבל מרחב נשימה שיאפשר לו להשתקם, להתבסס מחדש ולהמשיך לבנות כוח אזורי תחת מעטפת של הסכם.
האיראנים אינם חושבים רק על המשבר הנוכחי אלא על השעון שאחריו. מבחינת טהרן, הזמן איננו רק מסגרת - הוא חלק מן האסטרטגיה. בעוד שבמערב מודדים הצלחה לפי עצירת ההסלמה המיידית או חתימה על הסכם, האיראנים חושבים במונחים של מחזורי זמן ארוכים יותר. מבחינתם, גם הסכם מגביל יכול להיות הפוגה בתוך משחק שנמשך הרבה מעבר לכהונתו של נשיא אמריקני כזה או אחר.
זהו למעשה מאבק בין שעונים שונים. השעון האמריקני נע לפי מחזורי בחירות, שווקים ותוצאות מיידיות; השעון הישראלי נע לפי תחושת האיום והמרחק מן הפצצה; ואילו השעון האיראני נע לאט יותר, בסבלנות של משטר שמוכן לספוג לחץ כל עוד התשתית נשמרת. בטהרן מבינים שטראמפ, מבחינות רבות, הוא יוצא מן הכלל בנוף האמריקאי - נשיא שמוכן להפעיל לחץ מקסימלי ולהחזיק לאורך זמן בעימות כלכלי ואזורי. מבחינת האיראנים, השאלה איננה רק כיצד עוברים את המשבר הנוכחי, אלא כיצד מגיעים ליום שאחרי טראמפ, שבו וושינגטון עשויה לשוב להעדיף דיפלומטיה, הסכמים וניהול סיכונים על פני עימות מתמשך. לכן השאלה מבחינת טהרן איננה רק מה יקרה ביום החתימה, אלא מה יישאר בידיה כאשר מחוגי הזמן ינועו הלאה: תשתיות ההעשרה, הידע המדעי, מנגנוני הייצור והאחיזה האזורית. אם אלה נותרים על כנם - מבחינת איראן, העתיד עדיין פתוח.
זו בדיוק נקודת המבט שמטרידה את ישראל. בירושלים לא בוחנים רק את נוסח ההסכם אלא את אופק הזמן שהוא מייצר. מבחינת ישראל, הוויכוחים סביב פיקוח, העשרה ומנגנוני אכיפה חשובים - אך הם אינם לב הסיפור. השאלה העמוקה יותר היא האם ההסכם מפרק בפועל את יכולת הסף האיראנית, או רק מנהל אותה לתקופה מוגבלת.
החשש הישראלי נובע מן ההבנה שהמשטר בטהרן אינו רואה בתוכנית הגרעין קלף מיקוח זמני אלא ביטוח אסטרטגי ארוך טווח. לכן בירושלים חוששים פחות ממה שאיראן תעשה מחר בבוקר, ויותר מן האפשרות שהיא תצא מן המשבר כשהיא שומרת על תשתיות, ידע ויכולת, וממתינה לחלון פוליטי נוח יותר בוושינגטון. מבחינת טהרן, טראמפ עשוי להיות פרק זמן שצריך לשרוד - לא בהכרח המציאות האמריקנית הקבועה.
וכך גם צריך להבין את הסאגה סביב מצר הורמוז. כאן מודגש היטב גם הפער בין ירושלים לוושינגטון. בעוד שבארצות הברית הורמוז נתפס בראש ובראשונה כאיום על הסחר, האנרגיה והיציבות הגלובלית, בישראל מסתכלים על אותה זירה כחלק ממערך הרתעה רחב בהרבה - כזה שמתרכז כיום בעיקר בלבנון ובחיזבאללה, במיוחד לאחר היחלשות האחיזה האיראנית בסוריה.
אבל מבחינת ישראל, הורמוז הוא רק חלק מהתמונה. לבנון נותרת מרכיב מרכזי בהרבה במשוואה האיראנית. חיזבאללה אינו רק נכס צבאי או שלוחת השפעה אזורית; הוא חגורת הביטחון האסטרטגית של איראן מול ישראל. באמצעותו מחזיקה טהרן יכולת לאיים ישירות על העורף הישראלי, גם בלי להפעיל את כוחה שלה באופן ישיר.
לכן קשה לראות את איראן מוותרת באמת על חיזבאללה, גם במסגרת הסדר רחב יותר. ויתור כזה לא יתפרש בטהרן כמחווה דיפלומטית אלא כהסכמה להתרחקות מגבול ישראל ולאובדן מנוף ההשפעה המרכזי שלה במזרח הים התיכון. מבחינת משמרות המהפכה, הנוכחות בלבנון איננה רק שאלה של תמיכה בארגון בעל ברית, אלא חלק ממערך ההרתעה האיראני כולו.
ההתפתחויות האחרונות בלבנון רק מחזקות את התחושה הזו בירושלים. גם לאחר חודשים של עימותים, שחיקה ותקיפות ישראליות, חיזבאללה ממשיך לחפש דרכים לשמר משוואת איום מול ישראל - בין היתר באמצעות רחפנים, ירי נקודתי וניסיונות לשחוק את תחושת העליונות הישראלית. מבחינת ישראל, זו תזכורת לכך שגם אם ייחתם הסכם גרעין, האיום האיראני לא ייעלם; הוא פשוט ישנה צורה.
וכאן נמצא אולי הפער העמוק ביותר בין ישראל לבין חלק מבעלות בריתה במערב. בעוד שבוושינגטון ובאירופה יש מי שרואים בהסכם יעד בפני עצמו, בירושלים רבים רואים בו לכל היותר מנגנון לעיכוב. ישראל אינה מתקשה רק להאמין בכוונותיה של איראן; היא מתקשה להאמין שמשטר שבנה במשך שנים מערכת של שלוחות, הרתעה ואיומים אזוריים יסכים באמת לוותר על הנכסים המרכזיים שמבטיחים את כוחו.
לכן, מבחינת ישראל, השאלה איננה רק האם ייחתם הסכם - אלא איזה מזרח תיכון יישאר אחריו. האם מדובר במהלך שמפרק יכולות באופן אמיתי, או קרוב לוודאי בהפוגה שתאפשר לאיראן לשמר את נכסיה האסטרטגיים עד לחלון ההזדמנויות הבא.