העלילה במפרץ גולשת אל המים. מצר הורמוז הוא אכן זירת עימות, עם כלי שיט תקועים בלב ים ואיומי מלחמה, אך הוא יותר סיפור של מאבק שליטה על מי קובע את כללי המשחק.
טראמפ זיהה את הסיטואציה - כ-2,000 ספינות תקועות בלב ים עם עשרות אלפי אנשי צוות ולחץ בינלאומי גובר - ופעל בהתאם. הוא הציג זאת כמהלך הומניטרי והדביק לאירוע תווית של מחווה אנושית. הספינות מתחילות לנוע בליווי אמריקני, והשליטה בתנועה הימית חוזרת בהדרגה. מרגע שזה מוצג כמהלך הומניטרי, כל שיבוש מכוון נתפס כפגיעה בספינות אזרחיות ובסחר העולמי.
זו המלכודת שטראמפ מגלגל לפתחה של איראן. אירועי השבועות האחרונים הראו לעולם עד כמה חזק הקלף האיראני - מצר הורמוז. אבל כעת כל הסלמה הופכת יקרה יותר. פגיעה בספינה בליווי אמריקני, או אפילו בכלי שיט שמוגדר נייטרלי, כבר לא תיראה כתקרית אלא כעילה למלחמה. ובחוץ, אליבא דכולי עלמא, התמונה תהיה פשוטה: ארה"ב מחלצת - איראן חוסמת.
ובתוך הלחץ הזה ניכרת התחבטות שמרמזת על פערי גישה בתוך ההנהגה האיראנית. עבור גורמים דומיננטיים, ובראשם משמרות המהפכה, הורמוז הוא עורק דם מרכזי ועוגן היסטורי שאין לוותר עליו. מנגד, קולות פרגמטיים יותר רואים בו אמצעי - קלף שניתן להפעיל בזהירות כדי לשפר תנאים. המהלך האמריקני דוחק את המתח הזה קדימה, ומאלץ את איראן לבחור, גם אם לא באופן מוצהר.
ובינתיים, כיוון שאיראן אינה יכולה להישאר פסיבית, היא מזיזה את הלחץ דרומה - אל המפרץ. התקיפות על האמירויות, ובעיקר על פוג'יירה, אינן מקריות. זהו אחד מצמתי האנרגיה המרכזיים בעולם, נמל שמאפשר לאמירויות לעקוף את מצר הורמוז ולהמשיך להזרים נפט גם כאשר המצר מאוים. פגיעה בנמל פוג'ירה היא פגיעה בעורף האנרגטי מחוץ להורמוז, והיא מבהירה שגם נתיבי העוקף נמצאים בטווח השגה.
אבל הבחירה האיראנית באמירויות עמוקה יותר. עבור איראן, מדובר לא רק במערך תשתיתי, אלא בסמל - מדינה שחתמה על הסכמי אברהם, שמקיימת קשרים גלויים עם ישראל ושומרת על קרבה אסטרטגית לארצות הברית. במבט מטהרן, זו אינה ניטרליות אלא התייצבות. ולכן הפגיעה בה אינה רק כלכלית, אלא גם הצהרה: מי שנמצא בציר שמול איראן, נמצא גם בטווח.
אלא שהאמירויות אינן קורסות. הן מתגוננות, וביעילות. מערכות הגנה אווירית פועלות, והמרחב ממשיך לתפקד. היכולת הזו אינה רק מקומית. היא נשענת גם על ידע, ניסיון וטכנולוגיה שנבנו בישראל והועברו לאמירויות כחלק טבעי של מציאות מבצעית.
זו אינה רק יכולת הגנה. זו הצצה לסדר אזורי חדש. מדינה ערבית, המצוידת במערכות הגנה אווירית הנשענות גם על ידע וטכנולוגיה ישראליים, מתמודדת עם איום איראני ומחזיקה מעמד. תמונה שעד לא מזמן נראתה סוריאליסטית מתחוללת לנגד עינינו. לא שלום, אלא שותפות אינטרסים שנולדת מתוך מציאות.
בסופו של דבר, הסיפור אינו רק על מצר הורמוז אלא על השליטה בו. הספינות ימשיכו לנוע, אך כללי התנועה השתנו. המהלך האמריקאי אינו רק פותח נתיב, אלא מגדיר מחדש את המרחב - ואת ההשלכות שלו כבר רואים מעבר למיצר, במפרץ עצמו. הורמוז אינו עוד נקודה במפה, אלא ציר שמסדר מחדש את האזור סביבו.