בג"ץ מחזיק בשלושה אקדחונים טעונים, ומחר (שני) הוא יום ציון בנוגע לשניים מהם. מחר בג"ץ ידון בעתירות לחייב את שר המשפטים לכנס את הועדה לבחירת שופטים כדי לבחור שופטים לערכאות הנמוכות. לוין מסרב לעשות כן כל עוד לא תושג הסכמה על בחירת ארבעה שופטים לעליון, ובתוכם ד"ר בקשי וד"ר ביטון.
במקביל, מחר פוקעים השבועיים שבג"ץ הקציב לשר בן גביר, לראש הממשלה וליועמ"שית להגיע להסכמות בנוגע לנוהל סמכויות השר לביטחון לאומי, בעיקר ככל שהדבר נוגע למינויי בכירים במשטרת ישראל. וברקע, בג"ץ הקצה חודשיים לממשלת ישראל להסדיר את נושא הקמת ועדת חקירה לשבעה באוקטובר. והכל מתנקז למושב האחרון של הכנסת בקדנציה הנוכחית, מושב שייפתח בעוד שבוע.
איך הגענו למצב שבו המערכת המשפטית מנהלת את השאלות הפוליטיות המרכזיות של מדינת ישראל? פרופ' מני מאוטנר, איש שמאל מובהק ולשעבר הדיקן של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, תיאר זאת כתהליך של חילופי הגמוניות.
מהרגע שמפא"י ההיסטורית הפסידה בבחירות לכנסת בשנת 1977, נציגיה פעלו בכל הכוח כדי להעביר כוחות מהמוסדות הנבחרים (כנסת, ממשלה) אל המוסדות הלא נבחרים, ובראשם בג"ץ. מעבר כוח זה שירת היטב את אלו שרואים את עצמם כיורשים "החוקיים" של מפא"י ההיסטורית, כי הם שולטים במוסדות הלא נבחרים, ותחת המעטה של "המקצועיות" הם לוקחים לעצמם עוד ועוד כוח פוליטי.
אבל מה שגילינו בשנים האחרונות הוא ש"המקצועי" הוא "פוליטי". נציב עמי אשד, שלכאורה פעל באופן "מקצועי" לאפשר למחאה לחסום את איילון כפי רצונם והתקבל במחיאות כפיים סוערות בקרב מפגיני קפלן, מצא את עצמו ממונה על ידי בנט לתפקיד של שמירה על טוהר הבחירות.
המינוי "המקצועי" של בהרב מיארה כיועצת משפטית לממשלה הסתבר כמינוי פוליטי לכל דבר ועניין, המתפקד כיו"ר האופוזיציה בפועל עם סמכויות וטו על כל החלטות הממשלה. שלא לדבר על נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, מי שאמור להיות הכי מקצועי והכי ניטראלי, אך מסתבר כמי שמהנדס "הרכבים" בבית המשפט העליון כדי להבטיח תוצאות פוליטיות שנוחות לו.
הסוציולוג צ'ארלס דרבר (ושותפיו) תיאר עוד בשנות התשעים תהליך שבו נוצרה מה שהוא מכנה "בורגנות מנדרנית"; קבוצת כוח סוציולוגית שמקדשת את "הידע המקצועי" ואת "המומחיות" ותובעת בשמם עוד ועוד כוח. ובעידן של חרדת חילופי הגמוניות, "המומחיות" הופכת להיות כלי פוליטי לכל דבר ועניין לשם שימורה של ההגמוניה הישנה.
לכן המוקד הוא בעיקר על מינויים ועל אנשים, כפי שרונלד רייגן, נשיא ארצות הברית בשנות השמונים, כינה זאת: personnel is policy, "כוח אדם הוא המדיניות". ולכן אנו עדים לסיכולים ממוקדים לדמויות שמאיימות על מוקדי הכוח והשליטה של ההגמוניה הישנה: דוד זיני בשב"כ, רואי כחלון בנציבות שירות המדינה, ד"ר יפעת בן חי שגב בתקשורת, ורומן גופמן במוסד.
במושב הקרוב של הכנסת שייפתח בעוד שבוע יידרשו נבחרי העם להחזיר את הריבונות לעם ישראל. ואם הרפורמה נכשלה מכיוון שהממשלה לא רצתה להגיע לאי ציות לבג"ץ, צריך למסגר את הסוגיה מחדש: זה לא שהממשלה "לא מצייתת" לבג"ץ ומבזה את פסיקותיו, אלא זה שבג"ץ "מורד" בעקרון היסוד של הדמוקרטיה: ריבונות עם ישראל. וכנגד מרד מהסוג הזה, יש להפעיל כלים של דיכוי מרד, הקבועים בחוק השב"כ.