"זעם היועמ"שית": המדרון החלקלק בין אידיאולוגיה למינויים פוליטיים

ישנם רגעים שבהם מערכת ציבורית מפסיקה להבחין בין נכס ציבורי לבין רכוש פרטי, וזהו הרגע שבו מוסד חדל להיות מוסד והופך לחצר. בשנים האחרונות למד הציבור הישראלי שיעור אחד ברור: מינויים ציבוריים חייבים להיות נקיים. אין למנות מקורבים, אין לבצע מינויים פוליטיים וחל איסור "מדאורייתא" למנות אנשי שלומנו. לימדו אותנו, שוב ושוב, שהליך מינוי ציבורי איננו רק פרוצדורה, הוא מוסר ציבורי.

די בזיקה פוליטית רחוקה בכדי לעורר את התנגדותה וזעמה של היועצת המשפטית לממשלה. די בקרבה אידיאולוגית כדי להקפיץ עתירות, חוות דעת, צווי ביניים ולעיתים קרובות מידי גם פסילת מינויים. כך לשם ההמחשה, בימים אלו מתנגדת היועמ"שית גלי בהרב מיארה למינויו של יהודה אליהו ליו"ר רשות מקרקעי ישראל, בשל קרבתו הפוליטית לשר האוצר בצלאל סמוטריץ'. ואדגיש, לא פגם מקצועי. לא חוסר ניסיון. קרבה בלבד. כך בדיוק גם נפסלו בעבר מינויים של שרים ובכירים אחרים.

בבג"ץ 6163/92 נפסל מינוי של יוסי גינוסר לתפקיד מנכ"ל משרד השיכון, עת השופט (כתוארו אז) אהרון ברק הורה הלכה שקבעה את המסלול הראוי למינויים בשירות הציבורי, מאז ועד ימנו אנו: "אמון הציבור ברשויות השלטון הוא מנכסיה החשובים של הרשות השלטונית... (יש) לשמר ולפתח את תחושת הציבור כי משרתיו אינם אדונים וכי הם עושים את מלאכתם למען הציבור, תוך יושר וניקיון כפיים".

הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 1.1503 מדגישה כי הליך מינוי ציבורי חייב להיעשות על יסוד שיקולים ענייניים בלבד, תוך הקפדה על שוויון, הוגנות והיעדר ניגוד עניינים. ואכן, הכל ברור. הכל חד. הכל יפה.אבל אז, כשמרימים את הראש ובוחנים את מה שמתרחש בתוך פרקליטות המדינה עצמה, מתגלה עולם מקביל. עולם שבו הכללים משתנים. עולם שבו הקרבה האישית איננה פגם אלא כרטיס כניסה.

וכאן מתחיל הסיפור האמיתי, לא שלי, אלא של העיתונאי אבישי גרינצייג, מהבודדים בתקשורת שטרח לחשוף פעם אחר פעם את מה שקורה בתוך הפרקליטות, ואסף שורה של מקרים, שביחד יוצרים תמונה קשה ומדאיגה.

ויודגש, אין מדובר במקרה בודד, או בתקלה יחידה, אלא שיטה שהולכת ומתקבעת על ידי פרקליט המדינה עמית איסמן, למינוי של מקורבים לצלחת לתפקידי מפתח, משל מדובר היה בחצר מלוכה אישית ולא במשאבים השייכים לציבור כולו.

ביום 18 ביולי 2025 פרסם גרינצייג כי עו"ד מאיה יוזבגי, עוזרתו האישית של פרקליט המדינה איסמן, מונתה לתפקיד בכיר בפרקליטות. כשבוע ימים לאחר מכן נבחר עו"ד משה מרציאנו, גם הוא עוזרו של איסמן, לראש מחלקת העררים, והדפוס ברור.

אבל האבסורד הגדול הגיע עם מינויה של מקורבת נוספת של איסמן, עו"ד אפרת גרינבוים. איסמן קידם אותה תחילה לראשת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות. נטעים, המחלקה הבינלאומית. דא עקא, לפי חשיפת גרינצייג, בניגוד לכל המכרזים הקודמים לתפקיד זה, הליך המינוי הפעם לא כלל בחינת שליטה באנגלית. במחלקה בינלאומית. אי אפשר להמציא דבר כזה.

וכבר בכה הנביא: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה". איך מוסד נאמן הפך לדבר אחר. רוצה לומר, לשיטתו של פרקליט המדינה, אפשר לנהל את המחלקה הבינלאומית בלי להיבחן באנגלית, אם את מספיק מקורבת.

וכבר שנינו במסכת קידושין: "כל הפוסל במומו פוסל". והנה האבסורד: אותה מערכת שמחפשת זכוכית מגדלת בכל מינוי של שר או ממשלה, אינה רואה את הקורה שבתוכה. אבל לא רק המינויים עצמם מטרידים. גם מה שלא קורה, שהרי אם זאת השיטה של איסמן - לעולם זה לא יסתיים שם. 16 מועמדים הגיעו למכרז על תפקיד ראש מחלקת עררים, 9 מהם פרשו ברגע האחרון, לא משום שלא היו מתאימים, אלא משום שלדבריהם - כך לפי הפרסום - היה ברור להם שהמכרז כבר "סגור".

לקרוא ולא להאמין, בלשכתו של פרקליט המדינה, המקום בו נקבעים חיים של אלפי אנשים לשבט או לחסד, מועמדים איכותיים מסירים מועמדותם מראש. למה? לא כי אינם ראויים, אלא כי הם יודעים את התוצאה מראש. וזה הרגע שבו מערכת קורסת. לא כשהיא ממנה מקורבים. אלא כשהראויים מפסיקים להתמודד.

כבוד השופט (כתואר אז) מאיר שמגר, הורה לנו הלכה מקדמת דנא שטוב יעשה מר איסמן אם ישוב ויהגה בה: "האינטרס הציבורי - היינו הבטחת ממשל תקין על-ידי ניהול עניניה של הרשות בדרך שיש בה משום מתן סיכוי שווה ויחס זהה והוגן לכל איש מתוך הציבור". אבל איזה סיכוי שוויון יש כאן? איזה יחס שווה? איזה יחס הוגן?

"קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים" לימד אותנו התלמוד הבבלי, אלא שגרינצייג אף פרסם כי היועצת המשפטית לממשלה עצמה מודעת למצב, ונשמעה אומרת באחת השיחות נוכח מראית העין הקשה והתחושה הציבורית המעיקה, העולה ממינוייו האישיים של איסמן: "מה אני יכולה לעשות? זה גדול ממני".

אם אכן הדברים משקפים את המציאות, כטענת גרינצייג, זו אולי התמצית כולה. כמאמר "קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים" כשהשר ממנה מקורב, יש התנגדות. כשהממשלה ממנה איש אמון, מיד מוגש בג"ץ, כשהמערכת ממנה את עצמה, אין מה לעשות. הנביא ישעיהו כבר ניסח זאת בפשטות: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַנָּבִים". לא כי הם גונבים, אלא כי חדלו להבחין בין שלהם, לבין של הציבור.

וזו השאלה הגדולה, שחייבת להטריד את מנוחתו של כל אזרח, האם פרקליטות המדינה היא מוסד ציבורי, או ממלכה אישית של פרקליט המדינה? האם פרקליט המדינה רואה בתפקידו שליחות ציבורית, או חצר ביזנטית פרטית?

ובמקום שבו הדין הופך סלקטיבי, האמון מת. וכפי שכתב השופט ברק במספר פסקי דין: "אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה כי נוהגים בהם איפה ואיפה". אם הכללים חלים על יהודה אליהו, על מנכ"לים, על דירקטורים, על שרים ועל כל מי שמזוהה עם ממשלה נבחרת, הם חייבים לחול גם על עמית איסמן. ואם אינם חלים עליו, סימן שהם מעולם לא נועדו לחול על כולם, וזה, אולי יותר מכל מינוי כזה או אחר, הסיפור הגדול של הפרקליטות היום.

הבעיה איננה עוד המינויים. הבעיה היא המידה. וכשהמידה איננה שווה לכולם, האמת נעדרת, והאמון הולך אחריה.


הכותב הוא מומחה משפטי