בשבועות האחרונים נראה כי אלימות בני הנוער שכיחה וקיצונית מתמיד. בתל אביב כנופיית SSQ מטילה אימה על התושבים, בפתח תקווה עובד זר שסירב לבקשת סיגריה סופג אגרופים ובעיטות. שיאה של התופעה הגיע ברצח של דסטאו צ'קול וימנו זלקה שזעזעו את הציבור.
שורת המקרים הציפה את אזלת היד של מערכת אכיפת החוק בהתמודדות מול הגל המתרחב. לפי הנוהג, כל גורם סבור שהאחר הוא האחראי. שר המשפטים יריב לוין האשים אך הוא את המערכת שתחתיו, בטענה שעוסקת ב"תיקים מומצאים" במקום.
מערכת המשפט אינה חפה מטעויות - או מהשפעת הלחץ הציבורי - אך בהתמודדות עם פשיעת בני נוער נקודת המבט רחבה יותר: לא נקמה, אלא תועלת אמיתית לחברה. המשמעות היא שלבני הנוער ענישה אחרת מלמבוגרים, שלעתים מתחלפת בשיקום או בשהות במעון נעול.
בישראל, סף האחריות הפלילית הוא גיל 12. גם לאחר מכן, עד גיל 18, לקטין זכויות נוספות, כמו דיון בדלתיים סגורות, שעות חקירה מסוימות ונוכחות הורה. כך, בניגוד לבגירים, אין חובת מאסר עולם לנער שהורשע ברצח, וככלל - אין ענישת מינימום.
בין מקרי העבר המפורסמים היה רצח אסף שטיירמן בחורשה בכפר סבא ב-1996. הרוצח רעי חורב, שנתפס שנים לאחר המעשה בעקבות תלונה שהגישה אשתו, נשלח למאסר עולם, שנקצב ל-36 שנה, בעוד שותפתו סיגלית חיימוביץ' נענשה ב-24 שנים בכלא.
שנתיים קודם לכן, משה בן איבגי וארבל אלוני בני ה-14 רצחו את נהג המונית דרק רוט בירי בגבו. שניהם הורשעו ברצח, בהיעדר ידיעה מי לחץ על ההדק ובעקבות שיתוף הפעולה ביניהם. העונש שנגזר עליהם היה 16 שנות מאסר.
לעומת זאת, קשיים ומחדלים בחקירת רצח יואל להנגהל בן ה-18 בקריית שמונה הותירו עשרות בני נוער שנחקרו, בהם 11 בחשד למעורבות ברצח, ללא הרשעה או עונש. היחיד שהורשע היה ליעד אדרי, בן 21, וגם הוא - בחבלה בכוונה מחמירה ולא ברצח. העבירה המופחתת הביאה לעונש של 5 וחצי שנות מאסר בלבד.
בתיעוד הרצח של זלקה בפתח תקווה נראתה חבורת נערים מכה ודוקרת אותו למוות. החקירה תבחן את מידת המעורבות של כל אחד, מי הדוקר ומי ידע על הכוונה להשתמש בסכין, או אף על עצם הימצאות הסכין ברשות חברו. אלה רק חלק מהגורמים שיכריעו מה יהיו העונשים, שעשויים להגיע למספר דו-ספרתי של שנות מאסר.
"כשקטין מורשע ברצח, ולא מורידים להריגה כמו שעושים הרבה פעמים, זה יכול להיות בהחלט מעל 20 שנות מאסר. יכול להיות גם מאסר עולם למרות שהוא לא חובה", מבהיר גורם במשרד המשפטים. "הרוצח עצמו ילך לכלא להרבה שנים. אבל אם הגורמים המקצועיים ממליצים על הליך טיפולי, למשל, למעגל השני - לוקחים את זה בחשבון".
"יש מגוון רחב של עבירות אלימות שונות - השתתפות בקטטה, אלימות עם כלי או בלי. לשותף יש אחריות כמו המבצע העיקרי", הוא מסביר. "אם מחליטים שזה רצח אפשר לכאורה להעמיד עוד מהם לדין. יצטרכו לראות מי מהם תכנן ומי הצטרף, מי נתן מכה והלך כשראה שיש סכין - ומי ראה והמשיך להכות. העונש למי שהסתבר שידע שיש סכין, למשל, יכול להיות מחמיר מאוד. ככה גם מי שראה שהוא נדקר ומדמם והמשיך להרביץ. יכול להיות שיהיו הרבה שותפים לרצח".
מאסר קטינים יעזור?
עם זאת, מנהלת מחלקת הנוער בסנגוריה הציבורית, עו"ד רחל דניאלי, הדגישה בריאיון לוואלה כי גם בעבירות חמורות קיימת חשיבות עליונה לשיקום. "עיקרון העל בחוק הנוער - הן בישראל והן במשפט הבינלאומי - קובע כי שיקום וטיפול הם בראש סדר העדיפויות. הגישה הזו נשענת על כמה טעמים: ראשית, לבני נוער, בגילאי 18-12, אחריות פלילית מופחתת, שכן מוחם טרם הבשיל במלואו בכל הנוגע לקבלת החלטות ולבחינת השלכות ארוכות טווח".
"שנית"; היא ממשיכה, "פוטנציאל השיקום של קטינים גבוה משמעותית מזה של מבוגרים, וקל יותר לשנות דפוסי התנהגות בשלבים אלו. מנגד, ענישה בדמות מאסר פוגעת בהתפתחותם באופן אנוש, ואחוזי הרצידיביזם, החזרה לפשיעה, בקרב קטינים שנאסרו הם גבוהים במיוחד".
"אל מול הגישה הדוגלת בהחמרה לצורכי הרתעה, מחקרים מראים כי הרתעה אינה אפקטיבית בקרב קטינים ואינה מונעת עבריינות עתידית, שכן בעת ביצוע העבירה הם אינם שוקלים את תוצאותיה", היא מבהירה. "בארצות הברית, לפני כשני עשורים החליטו על גישה של החמרה קיצונית בענישה של קטינים. אבל כל המחקרים הצביעו על כך שזה לא הוביל לירידה בעבריינות הנוער. ההכרה באחריותם הפלילית של קטינים אינה פוטרת את החברה מאחריותה כלפיהם; הטלת עונשים כבדים כשלעצמה אינה פתרון לבעיה".