בית המשפט העליון קבע היום (שני) כי אין הכרח להסתמך דווקא על חוות דעת פסיכיאטרית לצורך בחינת הטענה כי פרסום שמו של החשוד באונס שי לי עטרי, עלול להוביל לאובדנות. בהחלטתו קיבל השופט אלכס שטיין באופן חלקי את ערעורו של החשוד, וביטל את קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה תרחיש כזה מחייב הוכחה באמצעות פסיכיאטר.
בפסק הדין נקבע כי ניתן להוכיח את עצם קיומו של סיכון לאובדנות ואת מידת הסתברותו גם באמצעות מומחים אחרים, בהם פסיכולוגים קליניים או עובדים סוציאליים בעלי הכשרה מתאימה. בכך הרחיב העליון את מנעד הכלים הראייתיים העומדים בפני חשוד המבקש למנוע את פרסום שמו מטעמים של נזק חמור.
עוד נקבע כי ההליך שהתנהל קודם לכן בבית משפט השלום לא מוצה, וזאת בשל אי-בהירות באשר לכללים הנוגעים להוכחת "נזק חמור" - תנאי הקבוע בחוק, אשר עשוי להצדיק הטלת איסור פרסום על שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום.
על רקע זה, הורה בית המשפט העליון להשיב את הדיון לבית משפט השלום, שיידרש לבחון מחדש את שאלת סיכויי האובדנות של החשוד בעקבות פרסום שמו, ולבצע איזון בינה לבין העניין הציבורי שבחשיפה. בתוך כך נקבע כי החשוד יידרש להיבדק על ידי מומחה ניטרלי, או לחלופין על ידי מומחה שימונה על ידי הצדדים שכנגד - המדינה והמתלוננת, בצירוף איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, ככל שיבקשו זאת.
עוד נקבע כי באי כוח המדינה והמתלוננת יהיו רשאים לחקור את המומחית מטעם החשוד, בין אם תוגש חוות דעת מלאה ובין אם יוגש מסמך תמציתי מטעמה. בכך ביקש העליון להבטיח הליך ראייתי מלא ושקוף, שיאפשר בחינה ביקורתית של הטענות בדבר נזק חמור.
בצד זאת, הדגיש בית המשפט העליון את חשיבות פרסום שמו של חשוד בעבירות מסוג זה, לא רק בהיבט של עקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת, אלא גם בהיבט חברתי רחב יותר. בפסק הדין צוין כי פרסום השם עשוי לתרום להעברת תחושת הבושה מהמתלוננת אל החשוד, להוות נדבך בתהליך האיחוי, ואף לעודד נפגעות נוספות להתלונן. ההכרעה הסופית בשאלת פרסום שמו של החשוד טרם התקבלה, והיא תשוב ותידון בבית משפט השלום, לאחר השלמת התשתית הראייתית בהתאם להנחיות שנקבעו.
בחודש ינואר האחרון, עטרי סיפרה בכאב בדיון בוועדה לקידום מעמד האישה על האונס שעברה: "באפריל 2011 עברתי אונס אלים בחניון דיירים מתחת לדירת שותפים בתל אביב. שותף שלי מצא אותי מחוסרת הכרה, עם טייץ קרוע ושלולית שתן של עצמי. ערב לפני כן אני זוכרת שעבדתי בבר שכונתי. התיישבו שם מכרים מבית הספר 'רימון', וביניהם גם מי שאנס אותי".
לדבריה, "אני זוכרת שהרמתי איתם לחיים, ומאותו רגע אני לא זוכרת כלום, חוץ מהאלימות שבוצעה בי. הפרטים לא עוזבים את הראש שלי. הוא נישק אותי בכניסה לבניין, לא הרגשתי את הרגליים, היה חשוך. זה מרגיש כאילו הגוף יודע שזה אלים, אבל הכול רדום. הרגשתי כלואה בתוך הגוף שלי. ממש רציתי שמישהו יבוא ויראה, אבל אף אחד לא בא. הגוף שלי היה כואב וחבול; השיניים שלי היו שבורות. אחרי כמה ימים התקשרתי לאנס ושאלתי: מה עשית לי. אני לא יכולה לציין את שמו, משום שקיים עליו צו איסור פרסום".
לטענתה, "מערכת המשפט מחלקת צווי איסור פרסום לאנסים כמו ממתקים. זכות הציבור לדעת חשובה הרבה יותר, אבל זה לא משנה ואני עדיין מושתקת". שי לי המשיכה לספר על האירוע שחוותה: "באותו יום צילמתי את החבלות וניסיתי להשלים את החורים בזיכרון. עדה אחרת סיפרה לי שכאשר יצאנו מהבר נסענו ברכב, ואני נהגתי. האנס היה ברכב יחד עם אותם מכרים. אמרו לי לעצור את הרכב, ומשם המשכנו למועדון, ואני לא זכרתי שום דבר מזה. לא ידעתי אפילו איפה הרכב שלי. היא אמרה לי שנראיתי גמורה, והוא הציע לקחת אותי הביתה. באותו רגע נשרפה לי הנשמה".