שי לי עטרי, ששרדה את הטבח בכפר עזה ב-7 באוקטובר, שחזרה הבוקר (ראשון) בעדות אמיצה בדיון בוועדה לקידום מעמד האישה, שעסק בליווי ובמעטפת לנפגעות עבירות מין, כי הייתה קורבן לעבירה מינית. קשה לקריאה.
"באפריל 2011 עברתי אונס אלים בחניון דיירים מתחת לדירת שותפים בתל אביב", סיפרה בכאב בוועדה בראשות ח"כ מירב כהן. "שותף שלי מצא אותי מחוסרת הכרה, עם טייץ קרוע ושלולית שתן של עצמי. ערב לפני כן אני זוכרת שעבדתי בבר שכונתי. התיישבו שם מכרים מבית הספר 'רימון', וביניהם גם מי שאנס אותי", הוסיפה.
לדבריה, "אני זוכרת שהרמתי איתם לחיים, ומאותו רגע אני לא זוכרת כלום, חוץ מהאלימות שבוצעה בי. הפרטים לא עוזבים את הראש שלי. הוא נישק אותי בכניסה לבניין, לא הרגשתי את הרגליים, היה חשוך. זה מרגיש כאילו הגוף יודע שזה אלים, אבל הכול רדום. הרגשתי כלואה בתוך הגוף שלי. ממש רציתי שמישהו יבוא ויראה, אבל אף אחד לא בא. הגוף שלי היה כואב וחבול; השיניים שלי היו שבורות. אחרי כמה ימים התקשרתי לאנס ושאלתי: מה עשית לי. אני לא יכולה לציין את שמו, משום שקיים עליו צו איסור פרסום".
לטענתה, "מערכת המשפט מחלקת צווי איסור פרסום לאנסים כמו ממתקים. זכות הציבור לדעת חשובה הרבה יותר, אבל זה לא משנה ואני עדיין מושתקת".
שי לי המשיכה לספר על האירוע שחוותה: "באותו יום צילמתי את החבלות וניסיתי להשלים את החורים בזיכרון. עדה אחרת סיפרה לי שכאשר יצאנו מהבר נסענו ברכב, ואני נהגתי. האנס היה ברכב יחד עם אותם מכרים. אמרו לי לעצור את הרכב, ומשם המשכנו למועדון, ואני לא זכרתי שום דבר מזה. לא ידעתי אפילו איפה הרכב שלי. היא אמרה לי שנראיתי גמורה, והוא הציע לקחת אותי הביתה. באותו רגע נשרפה לי הנשמה. הם הוגדרו כעדים מוטים במשטרה, אבל לפחות זהו חלק מרכזי מהתלונה שלי".
לדבריה, "לאחר מכן רק ניסיתי לשכוח. סיפרתי לאנשים הקרובים אליי, ואז נמנעתי מלדבר. עזבתי את בית הספר 'רימון', עברתי ללמוד בבית הספר למשחק 'ניסן נתיב'. הייתי זמרת, ניגנתי, רציתי להיות מי שהייתי ביום שלפני האונס. עזבתי את הדירה ואת העבודה, ולא רציתי לראות אף אחד. ישבתי חודשים מול קיר לבן וניסיתי לשכוח, אבל הגוף זכר. עד היום הזיכרונות חקוקים בי. ב־2014 הגעתי למרכז לוטם לנפגעות תקיפה מינית בבית החולים איכילוב, ואובחנתי כפוסט־טראומטית".
שי לי סיפרה איך "הפנים התמלאו בטיקים, רעידות, חרדות סיוטים, חתכתי את עצמי, רציתי למות. רציתי לשכוח את החוויה שלי, היו לי ניסיונות אובדניים - ואלוהים עדי שאני אדם חפצה חיים. קשה היה לי לאהוב את החיים, לאט לאט הצלחתי להשתקם ובטיפול אינטנסיבי הצלחתי למצוא את הכוחות להמשיך. אם הייתי צריכה לעבור את ההליך המבזה שעברתי בפרקליטות בבית המשפט, משטרה לא הייתי עומדת בזה בעצמי".
היא הוסיפה: "שאלתי את מירב לברון מי שהייתה המנהלת של המרכז אז, אמרתי לה אולי אגיש תלונה? היא אמרה לי שי לי אני חושבת שעדיף לך להשתקם כי אני לא מאמינה במערכת המשפט בישראל שלא ישברו לך את הנפש, ולא הם לא שברו לי את הנפש כי אני פה - אבל זה לא אומר שלא נשבר לי הלב. מצאתי ריפוי דרך אומנות וקולנוע, יצירה הייתה כלי ביטוי עבורי לקחת בעלות ולשחזר חוסר אונים.. במהלך השנים פנו אליי נפגעות של אותו תוקף, אבל לקח לי זמן לחזור אליהן, ותוך כדי אכלתי את עצמי למה שאני לא הגשתי תלונה. לא ידעתי שהאנס שלי רוקם תוכנית פסיכופתית כפי שראיתם בתכנית "חשיפה"- (חיים אתגר, א"ח).
לדבריה, "מי שאנס אותי הוא אדם עם כסף, כוח ומעמד. המרמה שביצע כדי לנסות להשתיק אותי היא דוגמה מצוינת לאופן שבו הון, קשרים והשפעה משתיקים נפגעות: כ-80% מעבירות המין נסגרות, שלא לדבר על הרשעות. ברור לכל אישה שנאנסת שאין טעם להגיש תלונה במשטרה, כי היא יודעת שלא יקרה שום דבר והתיק ייסגר. אותו אנס שכר את שירותיו של חוקר פרטי, שהתחזה בפניי לנציג אוניברסיטה שמייצג תורמים לתחום התקיפה המינית והשכול. כולם בירכו אותי ואמרו לי שמצאו תרומה לסרט. חטא היוהרה שלי היה להגיש תלונה, כי הרגשתי שאני לא יכולה לשתוק, וחוויית ההשתקה היא כמו אונס. המערכת שלנו לא יכולה להעניק רישיון לאנוס: אם יש מספיק כסף, אפשר להשיג צו איסור פרסום ולהמשיך במעשים, תוך השתקת נפגעות. בדיוק כפי שהוא מירר את חיי".
שי לי סיפרה עוד: "גיליתי שהאנס איים על נפגעות נוספות, והבנתי שאני לא אשתוק יותר. הרצחת וגם ירשת? לא אתן לאף אחד להשתיק אותי שוב. הגשתי תלונה במשטרה ושמתי לזה סוף, 11 שנים אחרי, על אונס ומרמה. האמנתי במערכת הצדק, הבאתי להם הכול, כולל פרטי הנפגעות הנוספות. המשטרה התייחסה אליי בזלזול, הפרקליטות סגרה את התיק, ובית המשפט הגן על הפוגע באמצעות צו איסור פרסום. כנפגעת, אינך יכולה להגיע לבית הדין את לא צד. חומרי החקירה העלו התרשלות נוראית וחוסר רצון להגיע לחקר האמת. לחלק מהמעורבים נשלח סמס עלוב. אין בר דעת שצפה בתחקיר ולא הזדעזע. אנשים מושתקים כאן בצווי איסור פרסום לנצח. אם מחבל נוח'בה לא הרס לי את היכולת לחיות, אז כן, אני אשאר בחיים, בתקווה לחקר האמת ולצדק".
המזכירה לשעבר של סילבן שלום טענה שהוטרדה מינית
מיכל גדיסמן, שנפגעה לטענתה מסילבן שלום, שמועמד כיום לתפקיד יושב ראש התעשייה האווירית, העידה בוועדה: "זה לא יקרה. האיש הזה לא יהיה בתפקיד ציבורי - אין אופציה אחרת. האיש הזה צריך להיות מאחורי סורג ובריח. מה אתם עושים בכנסת? למה אתם לא מקדמים חוק שלפיו אין התיישנות על עבירות מין?"
גדיסמן שחזרה את האירוע שבו נפגעה לטענתה: "עבדתי כמזכירה בכירה כשסילבן היה שר המדע. הוא התקשר אליי מהכנסת ואמר לי להגיע למלון. הוא אמר לי שהוא בחדר מסוים במלון הייאט. דפקתי בדלת, הייתי עניינית מאוד. הוא אמר לי: 'את הולכת לשנות את החיים שלך'. לא הבנתי, נכנסתי ללחץ פסיכי. הוא היה בחלוק לבן. לא ידעתי מה אני עושה שם ומה הוא רוצה. אני לא אכנס לתיאורים גרפיים, אבל אי אפשר לשכוח את זה, ואת מה שהיה שם, ולהמשיך לתפקד, כי זו הפרנסה שלי".
לטענתה, "למחרת דיברתי עם שתי חברות טובות ואמרתי שאני רוצה להתלונן. הן אמרו לי ללכת להתייעץ, סילבן וג'ודי חולשים על כל התקשורת בישראל. הלכתי להתייעץ עם עו"ד אורנה תמיר ז"ל, ופחדתי. חששתי. ומי אני? לימים נודע שהוא רוצה להיות נשיא המדינה - אתה? אתה יכול להיות בכלא. הייתה אישה אחת שקיבלה תשלום השתקה מסילבן וג'ודי כדי שלא תלך להתלונן. ועכשיו? הוא רוצה לצוץ שוב כמו פופקורן, זה לא יהיה. את ביטחון המדינה אתם שמים אצל אנס? איפה אתם? השתגעתם? חסרים אנשים להוביל את התעשייה האווירית? אני יודעת טוב מאוד מה זה, מי יושב שם ואיך המנגנון עובד. נפלתם על הראש? השיקולים הפוליטיים גוברים על ביטחון המדינה? הגשתי תלונה במשטרה, אבל אין מי שיגן עליי".
גדיסמן הוסיפה: "ג'ודי ניהלה מערכת יחסים עם אחד החוקרים, לכן סגרו את התיק שלי מחוסר עניין לציבור. בואו נציף את כל החרא הזה, על פי הדברים האלה נקבעים גורלות של אנסים. לא מטעמים אמיתיים זה בלתי נתפס הדבר הזה. כל מי שעובד היום במגזר הציבורי, צפויה גם לעבור את זה. שכולם יסתכלו על מה שקרה לי".
בסיום פנתה גדיסמן ליו"ר הוועדה, ח"כ מירב כהן, ושאלה: "אחרי שאמרתי את מה שאמרתי, איך מונעים ממנו את התפקיד?" כהן השיבה: "הדיון הוא ציבורי. אנחנו ניקח את זה מכאן. "אנחנו מוציאות מכאן קריאה לחזור ולא למנות את סילבן שלום ליו"ר התעשייה האווירית".