האפשרות של פריצת מלחמת אזרחים בלבנון שוב איננה תרחיש תיאורטי בלבד. שילוב נפיץ של עימות חיצוני, קריסה פנימית ומאבק ישיר על עצם הריבונות הוא מתכון מוכר לתסריט מעין זה. לראשונה זה שנים, ניצבת הנהגת המדינה - בראשות הנשיא ג'וזף עאון וראש הממשלה נואף סלאם - מול חיזבאללה, לא מתוך שותפות כפויה אלא מתוך עימות גלוי.
ייחודו של הרגע הנוכחי נעוץ בכך שעאון וסלאם אינם תוצר של הסכמה עם חיזבאללה. הם מבטאים ניסיון - שברירי ככל שיהיה - להחזיר את המדינה הלבנונית למרכז. הממשלה אף נקטה צעדים להגבלת פעילותו הצבאית של הארגון ולקריאה לפירוקו מנשקו. אלא שכאן נכנסת לתמונה משאלת לב. בישראל - וגם בזירה הבינלאומית - מתפתחת תקווה כמעט אינסטינקטיבית כי הנה קמה ממשלה בלבנון שתוכל לאתגר את חיזבאללה ואף להחלישו. הלוואי, אך המציאות מורכבת בהרבה. לממשלה יש אמנם העדפות בכיוון הנכון, אך יכולותיה בפועל מוגבלות מאוד. המדינה הלבנונית חלשה, מפולגת וחסרת מונופול אמיתי על הכוח.
"הבוגדים ישלמו את מחיר בגידתם"
מנגד, תגובת חיזבאללה אינה מותירה מקום לספק. הארגון אינו רואה עצמו כפוף לממשלה, אלא ככוח עליון בתוך המדינה. בכירים בו כבר איימו כי יכפו על הממשלה לחזור בה מהחלטותיה "בכל דרך". הדברים נאמרים גם בפומבי: מחמוד קמאטי, סגן יו"ר המועצה הפוליטית של הארגון, הצהיר כי עימות עם השלטון הלבנוני הוא "בלתי נמנע", וכי "הבוגדים ישלמו את מחיר בגידתם". אמירות אלו אינן רק הסלמה רטורית; הן משקפות נרטיב עמוק שבו הממשלה אינה יריב פוליטי לגיטימי אלא גוף בוגד שיש להענישו. בכך עובר חיזבאללה משיח של התנגדות חיצונית לשיח של עימות פנימי - כזה שאינו מותיר מרחב אמיתי לפשרה ואף מכשיר את הקרקע להתנגשות בתוך לבנון עצמה.
המצב הזה מתרחש על רקע הסלמה צבאית חריפה. תקיפות ישראליות רחבות, כולל מה שכונה "מבצע 100 המטרות" או "חושך נצחי", פגעו בתשתיות ברחבי ביירות והעמיקו את תחושת הקריסה. לפי דיווחים, חלק מהפעולות נועד גם לסכל ניסיונות לפגוע בהנהגה הלבנונית עצמה. גם אם פרטים אלה אינם מאומתים במלואם, עצם קיומם בשיח הציבורי מעיד על עומק חוסר היציבות וחשש מהידרדרות פנימית.
בתוך כך, החברה הלבנונית עצמה מפולגת עמוקות. חלקים ממנה רואים בחיזבאללה כוח מגן, בעוד אחרים רואים בו גורם שהביא את המדינה לסף קריסה. הביקורת הפנימית כלפי הארגון גוברת, במיוחד לאחר שגרר את לבנון לעימות רחב יותר. זהו קו שבר קלאסי - כזה שבמקרים רבים בעבר הידרדר למלחמת אזרחים.
בין חזון למציאות: המודל של 1975 חוזר?
הדינמיקה הנוכחית מזכירה במידה מסוימת את לבנון שלפני 1975: מדינה חלשה, קבוצות חמושות חזקות ומערכת פוליטית שאינה מצליחה להכיל את המתח. אלא שהפעם נוסף ממד חמור יותר - מעורבות אזורית עמוקה. חיזבאללה איננו רק שחקן לבנוני; הוא חלק ממערך רחב הנתמך על ידי איראן, ולכן כל עימות פנימי עלול להתרחב במהירות מעבר לגבולות המדינה.
מכאן נגזרת גם מסקנה זהירה באשר למה שנדרש כעת. ישראל אינה יכולה לבנות על פריצת דרך מהירה בדמות לבנון נטולת חיזבאללה. יעד כזה נתפס בעיני הארגון כאיום קיומי, ולכן כל מהלך בכיוון זה ייתקל בהתנגדות חריפה. הכיוון הריאלי יותר הוא פעולה הדרגתית: יצירת שיתופי פעולה - צבא לבנון במידת האפשר ואולי אף גורמים בינלאומיים - שיגרעו מחיזבאללה יכולות לאורך זמן, עקב בצד אגודל. תהליך כזה אינו מבטיח הכרעה, אך הוא עשוי לצמצם את חופש הפעולה של הארגון ולייצר משוואה של "פחות חיזבאללה, יותר לבנון".
עם זאת, גם גישה זו נתקלת במגבלות ברורות. מבחינת חיזבאללה, כל ניסיון לבנות מציאות לבנונית מקבילה - מדינה מתפקדת שאינה תלויה בו - נתפס כמהלך שמטרתו דחיקה של הארגון החוצה. לכן הוא נאבק לא רק על השפעה, אלא על עצם קיומו. השורה התחתונה מטרידה: התנאים לפריצת מלחמת אזרחים כבר קיימים. ממשלה שמבקשת ריבונות אך חסרה כוח, ארגון חמוש שמסרב להיכנע, חברה מפולגת ולחץ חיצוני מתמשך. במצב כזה, גם אם איש מהצדדים אינו שואף למלחמה - היא עלולה לפרוץ כתוצאה של פער עמוק בין רצון ליכולת. זו הסכנה האמיתית של לבנון כיום: לא רק עימות בין כוחות, אלא קריסה של הסדר עצמו.
וכך, גם אם מתרבות ידיעות על מגעים להפסקת אש בין ישראל ללבנון ועל היערכות להסדרה מסוימת, הרי שאין בכך כדי לפתור את המתח הפנימי. הפער בין ממשלה המבקשת לבסס את סמכותה לבין ארגון חמוש שאינו מכיר בלגיטימיות שלה נותר בעינו, ואף עשוי להתחדד לנוכח כל ניסיון להסדרה.
ממשיכים לעדכן אתכם גם בטלגרם. הצטרפו עכשיו