נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, כהרגלו לא ממהר ללכת לישון - וסמוך לחצות שעון וושינגטון, צייץ היום (חמישי) ברשת החברתית TRUTH כי "מנסים ליצור קצת 'מרווח נשימה' בין ישראל ללבנון. עבר הרבה זמן מאז ששני המנהיגים דיברו - משהו כמו 34 שנים. זה יקרה מחר (היום שעון ישראל, חמישי). נחמד!". הנשיא האמריקני התכוון/רמז שהשיחה תתקיים בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, לנשיא לבנון ג'וזף עאון.
בכך, ניסה טראמפ למסגר את המהלך המתהווה בין ישראל ללבנון כרגע היסטורי. במידה רבה, הוא לא טועה: עצם העובדה שבוושינגטון מדברים בגלוי על ערוץ ישיר, מתמשך, בין ירושלים לביירות - היא אירוע חריג. אבל מאחורי המשפט הקליל של טראמפ עומדת מציאות הרבה יותר מורכבת - ובעיקר, הרבה פחות פתורה.
הקו האמריקני, כפי שהוא מצטייר כעת, הוא ברור: המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן אינו קשור למסלול הישראלי-לבנוני. זו הייתה גם עמדת מחלקת המדינה בימים האחרונים, וגם מה שנאמר מאחורי הקלעים. מבחינת וושינגטון, אין כאן "חבילה אזורית" אחת, אלא שני מסלולים נפרדים: אחד מול טהרן, ואחד בין ישראל ללבנון שייתכן ויסייעו לאמריקנים מול איראן.
האמריקנים מאיצים בשני הצדדים לחתור ל"שלום בר-קיימא"
אבל ההבדל האמיתי הוא בגישה. ארה"ב לא דורשת בפומבי הפסקת אש מיידית, למרות שזהו תנאי שלבנון ממשיכה להציב, אבל בהחלט מפעילה לחץ מאחורי הקלעים. בפומבי היא מדברת על יעד אחר: שלום יציב לאורך זמן. מבחינת האמריקנים, המטרה היא "שלום בר-קיימא", לא הפוגה זמנית.
כדי להגיע לשם, וושינגטון מתמקדת בבניית אמון בין שתי הממשלות. הרעיון הוא לייצר מרחב מדיני שבו ניתן יהיה להתקדם לעסקה רחבה, ולוודא שכל הבנה עתידית תהיה יציבה ולא תקרוס תוך זמן קצר. "שני הצדדים צריכים לבנות מומנטום מדיני", אומרים גורמים המעורים בשיחות, כלומר, לא רק הסכמות טכניות, אלא גם יכולת פנימית לעמוד בהן.
זו גם הסיבה שהאמריקנים חוזרים שוב ושוב על אותו מסר: זה תהליך, לא אירוע בודד. מזכיר המדינה מרקו רוביו הגדיר זאת היטב: "זה יותר מיום אחד. כל המורכבויות לא ייפתרו בשש השעות הקרובות, אבל אפשר להתחיל לבנות מסגרת לשלום קבוע ויציב".
ישראל מתמקדת בנקודה אחת: פירוק חיזבאללה
בשטח, התמונה מורכבת יותר. לבנון עדיין מנסה להשיג הפסקת אש מלאה. כבר לפני התקיפה הנרחבת בביירות בשבוע שעבר היא הציעה שיחות ישירות בתנאי להפסקת אש אך לא קיבלה מענה. לאחר התקיפה, ובניסיון לעצור את ההסלמה, נתניהו הודיע שיתקיים משא ומתן שאכן יצא לפועל בדרג השגרירים בוושינגטון.
במקביל, המסר הלבנוני נותר קשיח: שלמות טריטוריאלית היא קו אדום, לצד דרישה להחזרת העקורים ולשיקום המדינה. כלומר, מבחינת ביירות, לא מדובר רק בביטחון אלא גם בריבונות ובשיקום לאומי. הם כמובן רוצים את חיזבאללה בחוץ, אבל עבורם זה מורכב הרבה יותר לומר זאת בצורה כה מפורשת כמו ישראל.
ישראל, מנגד, מתמקדת בנקודה אחת: חיזבאללה. שגריר ישראל בארצות הברית, יחיאל לייטר, אמר לוואלה בנוגע לנציגי לבנון - כי הפעם "הם הביעו את הרצון באמת לפרק את חיזבאללה מנשקו".
אחרי 34 שנה של נתק - הייתכן?
ובתווך, וושינגטון. מבחינתה, חיזבאללה הוא ארגון טרור שאין לו מקום, אך הדרך לטפל בו אינה רק צבאית. האמריקנים מדברים על תהליך הדרגתי, של צעדים הדדיים: ריסון ישראלי באזורים מסוימים (שכבר החל בפועל) כלומר - לא לתקוף בביירות, לצד צעדים לבנוניים שיבססו את ריבונות המדינה.
גם מבחינה מדינית, האמריקנים שומרים על שליטה הדוקה: בקשות של מדינות אחרות להצטרף למהלך נדחו, כמו צרפת, וושינגטון צפויה להמשיך להיות זירת השיחות, והפגישות הבאות כבר מתוכננות להתקיים כאן.
השאלה הגדולה נותרת בעינה: האם תהליך מדורג, שמבוסס על אמון ומומנטום פוליטי, יכול להצליח במקום שבו עשרות ניסיונות קודמים נכשלו? או במילים אחרות: האם אחרי 34 שנה של נתק, שיחה אחת בין נתניהו לעאון או ראש ממשלתו - יכולה באמת להפוך למשהו גדול יותר?