המצור הימי על מיצר הורמוז מעמיד את האזור על סף נקודת רתיחה חדשה. גם אם מדובר במהלך טקטי, הרי שבמקרה זה חבויות בו משמעויות רחבות בהרבה — כלכליות, צבאיות ותודעתיות. מה שנראה כמהלך נקודתי בים עלול להפוך במהירות למלחמה מתחדשת במלוא עוזה, עם השלכות מעבר לזירה המיידית. השאלה איננה רק אם מצור כזה אפשרי, אלא מה יהיו תוצאותיו בפועל, ואם יצליח להשיג את מטרתו או שמא יפתח שרשרת אירועים שקשה יהיה לשלוט בה לאורך זמן. יש לציין שכל האמור הוא רק במקרה שהצדדים לא מגיעים להסכם שיסיים את המלחמה, וטראמפ דווקא התבטא אתמול ואמר שהיא "קרובה לסיום".
מצור ימי, בהגדרתו, הוא ניסיון לשלוט בנתיבי שיט ולמנוע מעבר סחורות, במקרה זה בעיקר נפט איראני. ארה"ב רואה בכך כלי יעיל יותר ומעדיפה בשלב זה פגיעה כלכלית על פני עימות ישיר. הרעיון פשוט: לפגוע בכסף במקום להיכנס למלחמה, מתוך תקווה שהלחץ יצטבר וישנה התנהגות. אלא שבפועל, מדובר במהלך שעלול להתגלגל במהירות להסלמה צבאית, גם אם זו לא הייתה הכוונה המקורית. איראן כבר הבהירה בעבר כי כל ניסיון לחסום את יצוא הנפט שלה ייתקל בתגובה.
יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף הדגיש כי מצור כזה ייחשב למעשה תוקפנות, וכי איראן לא תישאר אדישה. אמירותיו חורגות מרטוריקה פוליטית ומשקפות תפיסה עמוקה, ביטחונית וזהותית כאחד. תגובה זו חורגת מחישוב קר של עלות־תועלת ונקשרת לתודעה היסטורית ושאיפה לעוצמה אזורית. כלומר, לא רק אינטרס — אלא גם עניין של כבוד לאומי ושל מעמד. איום על המיצר נתפס כפגיעה ישירה בכבוד הלאומי וביכולת של איראן לשלוט במרחב הטבעי שלה.
"מיצר הורמוז הוא קו אדום" — תפיסה זו מושרשת עמוק בהנהגה הניצית והדוגמטית של איראן. במרכזה ניצב גרעין מצומצם של דמויות בכירות: קאליבאף, אחמד ואחידי — יוצא משמרות המהפכה ששמו נקשר לאורך השנים בפרשת פיגוע AMIA בבואנוס איירס — ועלי עבדולאהי, העומד בראש מפקדת החירום "ח'אתם אל־אנביא", גוף כלכלי־ביטחוני רב השפעה. כאשר מקבלי ההחלטות מגיעים מרקע דומה, גם אופן החשיבה נעשה אחיד — ופחות פתוח לפשרות או לשיקולים גמישים.
הבעיה היא שלצידם אין בנמצא קול ממתן כדוגמת זה של עלי אכבר האשמי רפסנג'אני (לשעבר נשיא איראן), שהשפיע על אייתוללה ח'ומייני באוגוסט 1988 לקבל את ההצעה להפסקת אש עם עיראק, אף שזו הייתה עבור ח'ומייני כ"שתיית כוס תרעלה". ואכן, אמירות פרגמטיות יותר, כמו אזהרותיו של מסעוד פזשכיאן נשיא איראן מפני קריסה כלכלית או קריאות לפשרה מצד מוחמד ג'וואד זריף, שר החוץ לשעבר נדחו בשאט נפש על ידי הנהגה זו והוגדרו כגילוי בגידה והתבטלות מסוכנת בפני המערב.
האפשרויות האופרטיביות העומדות בפני איראן מגוונות: החל מפגיעה או שיבוש מעבר מכליות, דרך הצבת מוקשים ימיים, ועד הפעלת שלוחות אזוריות כמו החות'ים בתימן. בכך מתרחבת הזירה מעבר למיצר הורמוז גם אל מצר באב אל-מנדב, בקצהו האחר של חצי האי ערב — התפתחות הצפויה להזין זינוק במחירים ואי־יציבות בשווקים. די בפגיעה בכמה מכליות כדי לערער את תחושת הביטחון של נתיבי הסחר ולהשפיע על מחירי האנרגיה בעולם כולו. כל אחת מהאפשרויות הללו נועדה להמחיש כי המחיר של מצור לא יהיה חד-צדדי.
לכך יש להוסיף ממד נוסף, פחות נראה לעין אך משמעותי לא פחות: עצם האיום על חופש השיט. גם ללא חסימה מלאה, עצם אי-הוודאות עלול לגרום לחברות ספנות להסיט נתיבים, להעלות מחירים ולהקטין תנועה. במובן זה, האפקט של מצור איננו רק תוצאה של פעולה בפועל, אלא גם של ציפייה לפעולה. די בתחושה שהאזור אינו בטוח כדי לייצר השפעה כלכלית רחבה, הרבה מעבר לנקודת החיכוך עצמה.
כך הופכת נקודת החנק הכלכלית גם למשטח חלקלק של אמוציות ותדמיות הדדיות, שבו כל צד מפרש את פעולות האחר כאיום קיומי. הדריכות הישראלית בהקשר זה מובנת, שכן כל הסלמה בזירה הימית עלולה לגלוש במהירות לזירות נוספות. במציאות זו, מרחב הוויתור מצטמצם עד כמעט לאפס. כאשר סוגיות של ריבונות וכבוד עומדות על הפרק, ההנהגה האיראנית מתקשה לסגת מבלי לערער את עמוד השדרה של המשטר עצמו. במצב כזה, גם אם איש מהצדדים אינו מעוניין במלחמה מתחדשת — היא עלולה להתרחש בכל זאת. ההידרדרות אינה בהכרח תוצאה של החלטה מודעת, אלא של היעדר יכולת לסגת ברגע הנכון.