לקראת הכרעה: טראמפ נע בין אולטימטום שיפוג מחר לאיראן - לבין לחץ מבית

ארצות הברית וישראל נכנסות לשבוע השישי של המלחמה מול איראן, כאשר האולטימטום שהציב הנשיא דונלד טראמפ למחר הוא כעת המשתנה המרכזי שמרחף מעל הזירה. סוף השבוע הנוכחי, שאותו העביר טראמפ בבית הלבן ולא באחוזתו במאר-א-לאגו, דבר חריג יחסית להרגליו, משקף את דרגת הדריכות. לא מדובר בביטול דרמטי של תוכניות, אלא יותר בסימן לכך שהמערכת נמצאת בנקודת רתיחה.

במקביל, טראמפ פועל בשתי חזיתות ברורות: האחת מול איראן, והשנייה פוליטית פנימית בתוך ארצות הברית. בשתיהן, הזמן פועל לרעתו.

בזירה החיצונית, נכון לעכשיו אין כל התקדמות במגעים עם טהרן. למרות חילופי מסרים לא רשמיים, האיראנים הבהירו בימים האחרונים כי הם אינם מעוניינים במשא ומתן ואף מתנגדים לשיחות בשלב זה. המשמעות היא שהאפיק הדיפלומטי, לפחות לפי תמונת המצב הנוכחית, תקוע. טראמפ עצמו המשיך לשדר קו תקיף במיוחד.

בפוסט שפרסם בטרות' אמר כי האולטימטום שלו בתוקף, קרי כפי שאמר במקור ה-6.4, אם לא ייפתח מיצר הורמוז או יושג הסכם - יופצצו מתקני האנרגיה של איראן, בתזכורת אמש (שבת), הזהיר כי "הזמן אוזל" והציב למעשה דד-ליין ברור, תוך רמיזה שבתוך 48 שעות - עלולה להגיע הסלמה משמעותית.

גם בהתבטאויות נוספות הוא אינו מותיר מקום לפרשנות: "אנחנו במלחמה", אמר בריאיון, כשהוא מבטל כל השפעה אפשרית של האירועים האחרונים על שיחות הפסקת אש ככל שאלה בכלל מתקיימות, מבחינתו הן מתקיימות. במקביל, הוא ממשיך לדבר על פתיחת מצר הורמוז בכוח ואף על השתלטות על משאבי הנפט - אמירות שמעידות על נכונות להסלמה רחבה הרבה מעבר למטרות מוגבלות.

את הקו הזה מחזק גם הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהם, מבכירי תומכיו של טראמפ, שהבהיר כי הוא "תומך לחלוטין באולטימטום" והזהיר כי "מבצע צבאי רחב היקף ממתין לאיראן אם תבחר לא נכון". גרהם אף הדגיש כי לאחר שיחה עם טראמפ הוא "משוכנע לחלוטין" שהנשיא מוכן להשתמש בכוח צבאי מכריע אם טהרן לא תיסוג.

גם בירושלים מיישרים קו. ראש הממשלה בנימין נתניהו שב והדגיש בימים האחרונים כי ישראל תפעל "עד להשגת כל היעדים", ובראשם פגיעה משמעותית בתשתיות הצבאיות והאסטרטגיות של איראן. לפי הערכות, בישראל ממתינים לאור ירוק אמריקני לפגיעה גם באתרי אנרגיה - מהלך שיכול להוות את ה"קרשנדו" של המערכה.

אלא שבמקביל ללחץ הצבאי, מתנהלת חזית נוספת מורכבת לא פחות, בתוך ארצות הברית. ככל שהמלחמה מתארכת, כך גוברת העייפות בציבור האמריקני. התמיכה בטראמפ בקרב הבסיס הרפובליקני הקלאסי עדיין יציבה, במיוחד בקרב מחנה MAGA והדור הוותיק של המפלגה. אך הקואליציה הרחבה יותר שהביאה אותו לשלטון, עצמאיים, מצביעי מרכז ואף חלק מהרפובליקנים הצעירים, מתחילה להיסדק.

אותם קהלים, שהתחברו לסיסמאות של "אמריקה תחילה" ולהבטחה להימנע ממלחמות מיותרות, מתקשים לקבל את ההסתבכות הנוכחית. עמדותיהם רק הולכות מתקרבות יותר לעיתים לאלו של השמאל ביחס לישראל, והם מביעים ביקורת לא רק על עצם המלחמה, אלא גם על האופן שבו היא נתפסת - ככזו שארצות הברית "נגררה" אליה. במקרים רבים, האצבע המאשימה מופנית כלפי ישראל, ולא כלפי טראמפ עצמו, תופעה שכפי שנכתב כאן רבות, מגבירה גם את השיח האנטי-ישראלי והאנטישמי ברשתות ובשיח הציבורי.

בבית הלבן מודעים היטב למתח הזה. לכן, לצד האיומים כלפי איראן, טראמפ ואנשיו ממשיכים להדגיש כי מדובר במלחמה הכרחית וכי הישגיה כבר משמעותיים. הנשיא אף התרברב לאחרונה כי איראן "הובסה והוכתה קשות" וכי יכולותיה הצבאיות "נהרסו". אך בין ההצהרות לבין המציאות בשטח, לפחות זו שנגלית לאמריקני הדואג למחיר הדלק שהאמיר (האמיר ועדיין זול בחצי מבישראל, כן?) קיים פער.

ההתפתחויות האחרונות - ובראשן הפלת מטוס הקרב האמריקני והניסיונות לחלץ את אחד מאנשי הצוות שעדיין מוגדר נעדר (נכון לכתיבת שורות אלה) - רק מדגישות את מורכבות המערכה. נסיונות החילוץ, שמתנהלות כמעין מבצע קומנדו משולב אמריקני-ישראלי, הופכות לסמל של הסיכון הגובר. טראמפ עצמו נמנע מלפרט על המבצע, אך הודה כי מדובר במצב "רגיש מאוד".

וכך, לקראת נקודת ההכרעה האפשרית בימים הקרובים, השאלה המרכזית נותרת פתוחה: האם טראמפ באמת שולט בקצב האירועים - או שמא גם הוא, כמו קודמיו, עלול לגלות שמלחמות במזרח התיכון אינן מסתיימות לפי לוח זמנים פוליטי.

האולטימטום הוצב, הכוחות מוכנים, והלחץ גובר, אך התשובה האמיתית תלויה בצד השני. באיראן.