"האמת, אתה לא מרגיש את האווירה של החג", אומר ישראל סבגי ממושב דוב"ב שעל גבול הצפון. עד הרגע האחרון לא ידעה המשפחה האם תחגוג את סדר פסח בביתה שבדוב"ב, ורק במוצאי שבת נסע ישראל לערוך קניות לליל הסדר. "עשיתי קצת קניות, אבל אתה לא קונה באהבה ובכיף. אתה אומר לעצמך - אולי הבן הזה לא יבוא, אולי תהיינה אזעקות, כולם ירוצו לפה ולשם... אבל אנחנו אופטימיים. נעשה את החג אצלי בבית, והבן הגדול יבוא עם הנכדים".
עבור סבגי, כמו לרבים מתושבי הצפון, חג הפסח השנה מגיע בתקופה של מתח ביטחוני, חוסר ודאות ובתחושת עייפות. קרוב לשנתיים היו תושבי דוב"ב מפונים מבתיהם ורק לפני מספר חודשים שבו למושב, בתקווה לחזור לחיי שגרה. המציאות החדשה-ישנה טפחה על פניהם. "המצב גרוע מאוד. אנחנו סובלים. שוב נקטעו החיים. איך אפשר לחשוב על חג כשהכול רועד?", הוא אומר.
מקור הפרנסה של משפחת סבגי הוא לול תרנגולות מטילות. אחרי מלחמת חרבות ברזל החליט ישראל שהגיע הזמן לבנות לול חדש. הלול הישן כבר לא עמד בסטנדרטים המקובלים היום וגם נפגע במלחמה.
אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. "התחלתי לבנות לול חדש, הבאתי ציוד בשווי חמישה מיליון שקל, אבל העובדים שצריכים לבנות את הלול מפחדים לבוא הנה ועכשיו הכול תקוע", הוא מספר. גם התקוות שהמדינה תושיט יד ותעזור לישובי הגבול התבדו. "אמרו שייתנו לנו מיליארדים לגליל, אבל כלום לא הגיע. אנחנו משלמים הכול - מיסים, ארנונה - ואין שום הקלה".
ועדיין, בתוך הקושי הזה, פסח מסמל בשבילו רגע של תקווה ושייכות משפחתית. "אנחנו עושים את הסדר בבית. אני מאמין שהבן הגדול יבוא, הוא גר קרוב. השני בין לבין, נכנס ללבנון ויוצא, אז לא בטוח. אבל נשמור על המסורת, נאכל, נרים כוס יין, ונבקש שייגמר כבר".
הוא מתבונן סביב ומבין שהחג הזה לא דומה לשום פסח אחר. "אין ילדים ברחוב, אין שמחה, אין מגרש משחקים, אין חיי קהילה. הכול שקט, יותר מדי שקט", הוא אומר. "אבל החג הזה, גם אם קשה, מזכיר לנו שיש על מה להילחם. שנחזור להיות קהילה".
השקט המתוח והלולים השוממים של דוב"ב שבגבול הלבנון, פוגשים בדרום מציאות שבה המלחמה כבר נכנסה עמוק אל תוך הסלון. עבור תושבי הדרום, השאלה 'מה נשתנה' מקבלת השנה משמעות פיזית מאוד, בין בתים שחרבו לבין משפחות שמנסות לחגוג את חירותן בחדרי מלון צפופים.
דודו עזרן, שביתו בדימונה ספג פגיעה ישירה ונהרס, בוחר להתמקד בנס. "אני עושה את החג עם המשפחה שלי כמו בכל שנה באילת", הוא מספר. "כולם מגיעים כבר שנים. מאז שחמי נפטר, חמותי רוצה שכולנו נהיה ביחד. אומרים שפסח הוא ראש השנה העברי, ואנחנו מרגישים שנולדנו מחדש. המחשבה שאם הבת שלי הייתה מתעכבת בכמה שניות בדרך לממ"ד, התוצאות היו אסון גדול. אנחנו נבנה את הבית מחדש, כל הרשויות נרתמות. אנחנו לא נשברים ונבנה את הבית מחדש".
עבור ליאת שמעוני, שהטיל שפגע בביתה בבאר שבע לפני כשבועיים הותיר אותה ללא קורת גג מתפקדת, ליל הסדר הוא תזכורת למצב הזמני שנכפה עליה. "אין חלונות בבית, הריהוט נפגע, ומאז אנחנו במלון 'לאונרדו' בבאר שבע עם שני הילדים", היא אומרת בכאב. "את החג נעשה אצל אחי בבאר שבע ונחזור לישון במלון. התחושות קשות, חודש שאנחנו מחוץ לבית ודברים לא מתקדמים. השיפוץ לא זז, ואנחנו נחגוג את הפסח במלון, לפחות עד שיחליטו לפנות אותנו גם משם".
בזמן שהתושבים המפונים נלחמים על הבית הפיזי, תומר אבוחסירה מתל אביב כמעט מצא את עצמו חוגג את ליל הסדר ברחוב. לאחר שירות מילואים ממושך, תומר נקלע לסחרור כלכלי ונאלץ להתפנות מדירתו. רק בעקבות חשיפת סיפורו בוואלה, נמצאה עבורו קורת גג זמנית ומשפחה תל אביבית שפתחה בפניו את דלתה והציעה לארח אותו בארוחת החג.
"זוג ושני ילדים הזמינו אותי ואת אשתי בעקבות הכתבה. היה מרגש לקבל את ההזמנה, ולא לעשות את החג לבד. אין לי משפחה משלי וזה מחמם את הלב לשבת בשולחן ולחגוג כמו שצריך", הוא מספר בהתרגשות מהולה בכאב. "הבושה הגדולה היא שאני הולך בלי מתנה כי פשוט אין לי כסף, אבל הם בשום פנים ואופן לא הסכימו שאביא משהו".
עבור תומר, החירות האמיתית השנה היא התקרה מעל הראש: "המזל שלי שקיבלתי סיוע בשכר דירה, אחרת הייתי חי ברחוב תחת האזעקות והטילים. אני אסיר תודה על התרומות, ומחכה ליום שיהיה לנו בית משלנו דרך עמידר".