"מה אני אגיד לך, אני מתייחס לעץ כמו לבן אדם, ולשתיל כמו לתינוק, וכמו שאתה לא עוזב את הילדים שלך, אתה לא עוזב את העצים שלך", הסביר משה ויינשטיין את ההכרח לצאת הבוקר (רביעי) ולרסס את מטעי הפרי שלו. "צופים שיירד גשם ואני חייב לרסס נגד פטריות ומזיקים לפני שהגשם יבוא", הסביר. אבל ככל שמשימת הריסוס נראית לו הכרחית, הוא מודה שהקרובות אליו ביותר ניסו להניאו הבוקר מהיציאה למטע. "אשתי אמרה לי להישאר בבית והבת שלי התקשרה והתחננה שלא אצא, אבל הייתי חייב. אני לא מוותר, אבל אני גם מבין את הבקשות שלהן", אמר.
ויינשטיין הוא דור רביעי במושבה מטולה, בנו עומר המשיך את השושלת שנמשכת יותר ממאה שנים והיה דור ההמשך במשק המשפחתי. לפני שנה וחצי נהרג עומר במטע התפוחים של המשפחה, יחד עם ארבעת עובדיו, כשרקטה שנורתה מלבנון התפוצצה לידם. משה, בן 76, נאלץ לשוב ולאחוז במושכות המשק. וכך, גם הבוקר, תחת גל בלתי נפסק של התרעות על ירי רקטות וחדירות כטב"מים, יצא לעבוד.
מיום שנוסדה לפני 130 שנים, הייתה מטולה היישוב הצפוני ביותר במפת היישוב העברי בארץ ישראל, ואחר כך במדינת ישראל. יחד עם תל חי וכפר גלעדי נחשבה תמיד כיישוב שבזכותו הורחבו גבולות המדינה בצפון. המיקום המיוחד - כעין מובלעת שמוקפת משלושה כיוונים בגבול עם לבנון, יצר תמיד אתגר ביטחוני. במלחמה האחרונה המושבה פונתה מתושביה ובמהלכה ספגה פגיעות קשות. בתים רבים נפגעו ותשתיות נהרסו. העימות הנוכחי שבו ניצבת מטולה שוב בקו החזית, מוצא את היישוב כשחלק גדול מתושביו עוד לא שבו לבתיהם.
"האמת שאנחנו מקבלים קודם נפילות ורק אחר כך נשמעות אזעקות", הסבירה ליאת כהן-רביב, תושבת מטולה ויושבת ראש פורום "מצפינים". מדובר בתנועה אזרחית-צפונית שפועלת לחיזוק ופיתוח הגליל. ההתכתשות כעת עם חיזבאללה הייתה צפויה מבחינתה והיא אומרת ש"במטולה לא מתרגשים. אנחנו סומכים על כוחות צה"ל שיעשו את העבודה ונותנים לו אורך נשימה לעשות את זה הפעם לעומקים".
לדבריה, "כל מי שנמצא כרגע במטולה - תושבים ותיקים שחזרו או חדשים שהצטרפו - לא מופתע ומבין שזו הסיטואציה של קו עימות שמתלקח ועכשיו מחכים בסבלנות לראות שזה מגיע לפתרון". למרות המציאות הקשה היא סבורה שהכניסה של חיזבאללה לעימות הנוכחי תשרת את האינטרסים של תושבי הצפון; "חיזבאללה נתנו איזה ירי הזדהות עם איראן, אבל אני לא חושבת שהם תכננו שהאירוע יתפתח ככה. זה כאילו שהם משחקים לנו לידיים ומאפשרים לנו לעשות מה שלא עשינו בסיבוב הקודם", היא סבורה.
גמישים כמו אקורדיון
ממערב למטולה, על הרכס, גם בקיבוץ מנרה עסוקים במלאכת השיקום והצמיחה. זה היישוב היחיד שנפגע במלחמה קשה יותר ממטולה. "אנחנו כמו אקורדיון - גמישים ומתרגלים לעבור מחירום לשיגרה ובחזרה לחירום, אבל עושים את זה ממקום טוב ונחוש מאוד", אמר יוחאי וולפין, מנהל הקהילה של מנרה. לדבריו, "המצב הנוכחי אמנם עוצר פיזית תהליכים של חזרה ושיקום, כי קבלנים כרגע לא יכולים לבוא לעבוד כאן. אבל מבחינת תהליכים קהילתיים זה לא עוצר אותנו. הקהילה מפגינה פה חוסן גבוה". הביטוי הטוב ביותר לכך הוא הצטרפותה השבוע של משפחה חדשה לקהילה, שעל אף המצב הביטחוני כעת, החליטה שלא לחכות ולהגיע למנרה בכל זאת בימים אלו. "זאת אמירה משמעותית", אמר וולפין.
גם שמעון ביטון, מזכיר מושב אביבים מציין את החוסן הקהילתי כמרכיב משמעותי שעוזר לעבור גם את הימים האלה. לדבריו מלבד עשר משפחות שבתיהן נהרסו במלחמה, כל המשפחות חזרו למושב. בימים האחרונים אף אחד לא עזב למרות שהוא מציין כי יש בתים שעדיין אין בהם ממ"דים. "זה פרויקט שנמשך כבר שלוש שנים ועוד לא סיימו אותו. זה היה צריך להיעשות מהר יותר", אמר. חלקו הצפוני של המושב נושק לגבול עם לבנון, ועל ההר בצד הלבנוני שחולש על אביבים שוכן הכפר מרון א-ראס, שבעבר נשלט על ידי החיזבאללה והדיר שינה מעיני תושבי אביבים.
ביטון מציין בסיפוק שהיום חיילי צה"ל נמצאים מעל אביבים כדי למנוע ירי בכינון ישיר על המושב. "כשיש צבא לפנינו, זה נותן לנו ביטחון", אמר. כמו ויינשטיין ממטולה גם חקלאי אביבים יצאו לרסס את המטעים, למרות החששות. לחקלאים זה ברור - אי אפשר לדחות טיפול בבעיה שעלולה להתפתח, גם אם זה מצריך לקחת סיכון. "יש ריסוסים שאתה לא יכול לדלג עליהם עכשיו. אם אתה מדלג עליהם, איבדת עוד פעם את כל העונה קדימה", הסביר.