קבוצת פועלים נמרצים הזדרזה אתמול (ראשון) בבוקר לפרק את האוהל הגדול שנבנה בשולי בית הקברות של קיבוץ כפר גלעדי. אריה האבן שמרים את ראשו כלפי מזרח ופוער את פיו בשאגה, חשב שראה ב-92 שנותיו הכול - מלחמות, הלוויות, שריפות, סופות שלג, ימי שרב, שדות מוריקים, ראשי ממשלות, נשיאי מדינה, חניכי תנועות נוער.
אוהל טקסים ענק שמפורק עוד לפני שמילא את ייעודו היה מחזה ראשוני שטרם ראה האריה הקשיש. אבל אתמול גם זה קרה. נוכח המלחמה שהחלה בשבת, תוכניות רבות השתנו. אחת מהן הייתה ביטול הטקס הממלכתי לזכר חללי קרב תל חי בי"א באדר תר"פ - 1 במרץ 1920.
הטקס נערך השנה במתכונת מצומצת, ממנו נעדר נשיא המדינה וכן נאסר על הגעת קהל. במהלך הטקס אסף לנגלבן, ראש המועצה האזורית הגליל העליון, ודורון לביא, יו"ר קיבוץ כפר גלעדי, הניחו זרים על קבר האחים. לאחר מכן הוקרא הספד "יזכור" לזכר החללים מפי עידו קהת, מנהל חצר תל חי. בתום קריאת ההספד בנוסח שכתב ברל כצנלסון לאחר קרב תל חי, ושנהפך מאוחר יותר לתפילת יזכור לחללי מערכות ישראל - הטקס ה"ממלכתי" הסתיים, והאריה נותר לבד להשקיף על סביבתו.
קרב תל חי ונפילת שמונה ממגני היישוב, בפיקודו של יוסף טרומפלדור, הפכו כבר אחרי האירוע לסמל ומיתוס לאומי רב עוצמה עבור ההתיישבות העברית החדשה בארץ ישראל. טקסי האזכרה הספונטניים שהתקיימו החל מהשנה הראשונה לקרב הפכו בחלוף כמה שנים לטקסים לאומיים בארץ ישראל ובקהילות יהודיות בתפוצות.
פסל האריה השואג שהקים ב-1934 הפסל אברהם מלניקוב מעל קבר שמונת הנופלים תרם לצביונו האגדי של האירוע. שירים, יצירות וימי זיכרון בבתי הספר, לאורך עשרות שנים, הוסיפו גם הם להפיכת מיתוס תל חי לאחד המשמעותיים ביותר בתחיית התנועה הציונית. מיתוס תל חי החל בעצם להתפתח עוד לפני הקרב המפורסם, כסמל לאחיזה בקרקע, ומשפטים שכתבו אנשי המקום נצרבו כטקסטים מכוננים. אהרון שר, חבר קבוצת כנרת שהגיע לעזרת תל חי ונורה למוות בפברואר 1920 כשעבד בשדה, כתב חודש לפני מותו: "לא צבא כובש חי על חרבו דרוש לנו כי אם מחנה עובדים שידעו להחזיק גם בשלח. דרוש עובד שידע להגן על מחרשתו. אל תתנו את הגליל העליון לנפול".
ההתעקשות על הישארות בתל חי עוררה דילמה ביישוב העברי; אצבע הגליל הייתה נתונה אז במצב של תוהו ובוהו. האזור עבר ככדור משחק מהבריטים לידי הצרפתים, ומי שבכלל תבע בעלות על המקום הייתה התנועה הלאומית הערבית, אחרי ההבטחה שנתנו הבריטים במלחמת העולם הראשונה כי פייסל יהיה למלך על מדינה ערבית גדולה שתכלול את סוריה ועבר הירדן. בשטח ההפקר הזה, שבו גם ניצלו את המצב כנופיות שודדים, ניסו להיאחז בקרקע ארבעה יישובים יהודיים קטנים - מטולה, כפר גלעדי, חמארה ותל חי. חמארה ומטולה ננטשו ונבזזו אחרי שהותקפו על ידי בדואים.
יוסף טרומפלדור, שהקדיש באותם ימים את זמנו לאיחוד מפלגות הפועלים לגוף אחד ולקדם תוכניות עלייה מרוסיה, החליט שעליו לעלות צפונה, לעזרת היישובים המבודדים. במוסדות היישוב התעורר דיון נוקב האם להיאחז בנקודות המבודדות. ז'בוטינסקי קרא למעטים שנשארו בגליל: "שובו בחזרה משם, ובנו את הקיים, אל תלכו למקומות הנידחים". לעומתו אמר בן גוריון בתקיפות: "אם נברח מפני שודדים, נצטרך באופן כזה לא רק לעזוב את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ ישראל". עמדתו של בן גוריון גברה, ויצאה קריאה לעזור לתל חי ולכפר גלעדי.
המיתוס התעצם אחרי הקרב הגורלי, מות הלוחמים ונפילת היישוב. סיפור תל חי הפך למרכזי בקרב היישוב העברי בארץ ישראל. האירוע הקשה היווה זרז להקמת כוח מגן עברי, הוא ארגון "ההגנה", שיהווה בהמשך את יסודותיו של צה"ל. מרחבי הארץ החלו להגיע למקום, כמעין עלייה לרגל. מדי שנה החלו לקיים טקס זיכרון ליד קבר האחים. היישוב החדש שקם בסמוך אחרי קום המדינה נקרא "קריית שמונה" לזכר הרוגי קרב תל חי. באותם ימים גם הוחלט על טקס י"א באדר כטקס ממלכתי, שבו משתתפים גם נשיא המדינה וראש הממשלה, לעיתים שניהם ולעיתים אחד מהם. עם השנים הלך המיתוס ודהה וכבר לא היה מרכזי כבעבר, אבל מסורת קיומו של הטקס הממשלתי נשמרה.
אלא שהטלטלות החברתיות והביטחוניות שעוברות על החברה הישראלית בשנים האחרונות הגיעו גם לקצה המדינה, לרחבת האריה השואג. בטקס לפני שלוש שנים עמדו עשרות מפגינים, תושבי האזור, ומחו על ההפיכה המשטרית שהממשלה החלה ליישם. "טוב למחות בעד ארצנו", נכתב אז על אחד השלטים. כעבור חצי שנה כבר הגיעו לאריה השואג אלפי מפגינים במהלך צעדה גדולה שקיימו המוחים נגד מהלכי הממשלה. אבל לאריה עוד נכונו מראות מסעירים אף יותר; כעבור חודש התחולל הטבח הנורא ביישובי הדרום. יישובי גבול הצפון עמדו להיכנס למעגל המלחמה ובהחלטה יוצאת דופן הוחלט לפנות את תושביהם דרומה. עם בוא י"א באדר התקבלה עוד החלטה תקדימית: ביטול טקס י"א באדר.
ההחלטה עוררה כעס ועבור תושבי המקום ביטאה את יחס הממשלה לצפון. ניסן זאבי, חבר קיבוץ כפר גלעדי, אמר אז כי "העובדה שלא יצוין יום תל חי מקפלת בתוכה את כל האירוע שאנחנו נמצאים בו מאז אוקטובר ואת הפינוי האזרחי של הגליל העליון. זה כמו שיבטלו את יום ירושלים. אנחנו נאבקים לשמור על הגחלת ועל הערכים שבשמם אנחנו חיים פה". גוף אזרחי שהוקם בצפון, "לובי 1701", החיה אז את האמירה שכתב אהרון שר בתל חי 104 שנים מוקדם יותר והפך אותה לסלוגן שלהם: "את המקום אין עוזבים, על הבנוי אין מוותרים".
בהתרסה על ההחלטה על ביטול הטקס החליטו חיילי כיתת הכוננות של כפר גלעדי ועשרות תושבי האזור על קיומו של אירוע זיכרון בכל זאת. "ביטול הטקס הממלכתי לציון י"א באדר בתל חי מסמל יותר מכול את הנתק בין הממלכה לתושבי ארץ הגליל", אמר בטקס גיורא זלץ, אז ראש המועצה האזורית הגליל העליון.
רק חודשיים חלפו ולמרגלות האריה שוב הגיעו עשרות אנשים. הפעם היה זה מסע הלוויה כואב ללוחם טל שביט, בן כפר גלעדי שנהרג ברצועת עזה. האריה, שניצב על קבר טרומפלדור וחבריו ומשקיף על עשרות קברי חברי ארגון "השומר", ראה לאורך השנים עשרות הלוויות של חברי כפר גלעדי. שביט היה החלל ה-35 מקרב בני המקום.
בניגוד להלוויות שנערכו אז בחשכת הלילה ביישובי גבול הצפון, בכפר גלעדי התעקשו שההלוויה תיערך באור יום. "לא הסכמנו שההלוויה תהיה בחושך, כאילו היא נעשית מתוך פחד ובגניבה", אמרו חברים בכיתת הכוננות של הקיבוץ. מיתוס הביטחון הוא אחד מיסודות כפר גלעדי, לצד העקרונות של אחיזה עיקשת בקרקע והברחת מעפילים לפני קום המדינה. 108 שנים לא עזבו תושבי כפר גלעדי את בתיהם, עד המלחמה האחרונה. ויתור על הלוויה באור יום ובראש מורם כבר הייתה גזירה שלא הסכימו לקבל.
טקס י"א באדר בשנה שעברה שוב התקיים כאירוע ממלכתי ואליו גם בא הנשיא הרצוג. באי הטקס התאמצו להציג את האירוע כסמל לשובו של הגליל לחיים של נורמליות, אבל המציאות הראתה שהחיים עוד לא חזרו למסלולם וזמן רב יארך עד שהצפון ישוקם. והנה עוד שנה חלפה, מלחמה חדשה החלה בדיוק ביום י"א באדר. "שאגת הארי" שמה, כשם הפסל בכפר גלעדי.
התקדים של ביטול הטקס מלפני שנתיים חזר על עצמו נוכח האיסור על התקהלות. וכך, על רקע רעש מכות הפטישים שהיכו בקורות אוהל הטקסים שפורק, הניחו ראש המועצה האזורית הגליל העליון ויו"ר כפר גלעדי שני זרי פרחים למרגלותיו של האריה והקריאו מדברי הנופלים - אהרון שר ושרה צ'יזיק. "הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחורי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל", הקריא עידו קהת, מנהל חצר תל חי, מתוך ההספד שכתב ברל כצנלסון אחרי הקרב - הספד שיהפוך מאוחר יותר לתפילת יזכור לחללי מערכות ישראל.