בשעה שלוש וחצי התכנסו מפוני כפר גלעדי במלון שבקיבוץ גינוסר. ההספדים על בן הקיבוץ, חייל צה"ל טל שביט, נישאו במלון. מאז שהחלה המלחמה התקבע בגבול הצפון נוהג הלוויה ופרידה מהמת: כדי לחסוך זמן בבית הקברות, מחשש לירי של חיזבאללה, ההספדים נישאים הרחק מבית הקברות. אבל בניגוד להלוויות אחרות שהיו בישובי הגבול, בכפר גלעדי התעקשו שההלוויה תיערך באור יום. "לא הסכמנו שההלוויה תהיה בחושך, כאילו היא נעשית מתוך פחד ובגניבה", אמרו חברים בכתת הכוננות של הקיבוץ.
לפני שארון המת הגיע לבית הקברות, ביקש גיורא זלץ, ראש המואז הגליל העליון, מהנוכחים להתפזר. "צופים עלינו", אמר לקהל. "האישור לנוכחות שלנו פה הוא אישור חריג". הבוקר שלח חיזבאללה כטב"מ נפץ על חיילי צה"ל מרחק קצר מבית הקברות.
להלוויה הגיעו יותר ממאתיים בני אדם, חברי קיבוץ שחזרו לרגע הביתה, חיילים ותושבי האיזור. תושב דרוזי ממג'דל שמס הסביר שזה מובן מאליו שהגיע. "אני עובד בכפר גלעדי יותר מ-40 שנים. ברור שאבוא להלוויה. לא חששתי לבוא הנה, אלו אחים שלי. הלב נשבר על האסון הזה", אמר. חברי כתת הכוננות היו היום שפופים. האווירה בקרבם קשה. טל שביט הוא בנו של רן, מפקד כתת הכוננות של כפר גלעדי מיומה הראשון של המלחמה. "רק בשבת האחרונה סיפר לנו רן על ההומור המיוחד שהתפתח בינו ובין טל: האבא מחזיק את בגיזרה הצפונית והבן את הגזרה הדרומית", כתב ניסן זאבי בהספד של כתת הכוננות.
"בשבעה חודשים של לחימה הרגשנו שאנו מלווים את טל בכל יום יום. רן, חבר שלנו, שותף שלנו ומפקד כיתת הכוננות סיפר לנו כל יום בגאווה, אבל גם בדאגה גדולה על ההתמודדות של טל בלחימה בעזה", כתב זאבי.
ההורים, רן ואילת, והסבא והסבתא נטע ואורי הם אנשים מרכזיים בכפר גלעדי ומוכרים בכל הגליל העליון. רן, סמנכ"ל מחצבות כפר גלעדי. אילת, בכירה במכללת תל חי, פרופסור ויור האגודה הישראלית לפילוסופיה. לפני 13 שנים הקימה את פרוייקט אקדמיה בכיכר שמנגיש את עולם האקדמיה לקהילה שחיה בגליל.
סמוך לשבע הגיעו לבית הקברות של כפר גלעדי המשפחה ואיתן עשרות חברי הקיבוץ שהתפנו לפני שבעה חודשים. בחלקה הצבאית בבית העלמין קבורים טרומפלדור וחבריו, חללי תל חי. לידם קבורים אנשי ארגון השומר וחללי צה"ל לאורך השנים. 34 מבניו איבד הקיבוץ לאורך השנים. מיתוס הביטחון הוא אחד מיסודות כפר גלעדי, לצד העקרונות של אחיזה בקרקע והברחת מעפילים לפני קום המדינה.
פינוי הישוב באוקטובר הוא מכה מורלית לקיבוץ שעלה על הקרקע לפני 108 שנים ומעולם לא התפנה. כעת מתחילים עוד ועוד חברים על שיבה הביתה גם ללא החלטת ממשלה. "הפינוי בהתחלה היה נכון, אבל היינו צריכים לחזור כבר. קהילות פה מתפרקות והגליל חוזר 30 שנים לאחור. אנחנו קהילה חזקה ואותנו לא יפוררו. אבל יום כזה של נפילת בן יקר הוא כמו אגרוף בבטן".
בסיום בכל זאת נישא הספד אחרון וכואב ליד הקבר. האב השכול פנה לבנו: אנחנו כאן מול החרמון, מול הנוף שאהבת כל כך ושהנחלנו לך. מי האמין שתיקבר כאן, בחלקה שמול הנוף הזה".