איראן שאחרי חמינאי: רעידת אדמה, אך לא בהכרח קריסת המשטר

חיסולו של המנהיג העליון עלי חמינאי הוא האירוע הדרמטי ביותר בתולדות הרפובליקה האסלאמית מאז מותו של חומייני ב-1989. במשך יותר משלושה עשורים חמינאי לא רק הנהיג את איראן - הוא עיצב את אופייה ואת מדיניות החוץ והפנים שלה.

לכן, מותו לא יהיה רק חילופי גברי בצמרת, אלא רגע מכונן שעשוי להעמיד למבחן את עצם המבנה שעליו נשען המשטר. החשיבה כאילו חיסול זה יוביל לקריסת המהפכה או לשינוי דרמטי במדיניותה של איראן עלולה להתנפץ מול קרקע המציאות.

על פי החוקה האיראנית, מועצת המומחים היא זו שאמורה לבחור את המנהיג העליון הבא. אולם ההיסטוריה מלמדת שההליך הרשמי הוא רק מעטפת. ב-1989 ההכרעה התקבלה למעשה במסגרת דילים פוליטיים מאחורי הקלעים בין מוקדי הכוח המרכזיים. גם הפעם, סביר להניח שההחלטה תיגזר מהסכמות בתוך המעגל המצומצם של האליטה הביטחונית-דתית. עד כינוסה של מועצת המומחים איראן תתנהל על ידי שלושה אנשים - הנשיא, יושב ראש הרשות השופטת ונציג ממועצת המומחים.

השאלה האמיתית איננה רק מי ייבחר, אלא איזה מודל הנהגה ייווצר. האם איראן תמשיך עם מנהיג עליון חזק וריכוזי, כפי שעיצב חמינאי במסגרת עקרון "שלטון חכם ההלכה" ולאיית אל-פקיה? או שמא נראה מעבר למבנה קולקטיבי יותר, שיפזר סמכויות כדי למנוע ריכוז כוח בידי אדם אחד, כלומר מעין מועצת הנהגה?

מאז מותו בתאונת מסוק של הנשיא אבראהים ראיסי, שנחשב מועמד מוביל לירושה, אין מועמד "טבעי" לרשת את חמינאי. שמות שונים עלו לאורך השנים: חסן חומייני, נכדו של מנהיגה העליון הראשון של איראן רוחאללה חומייני. צאדק לאריג'אני, אחיו של מזכיר המועצה לבטחון לאומי עלי לאריג'אני. חסן רוחאני, נשיא איראן לשעבר ואף מג'תבא חמינאי, בנו של המנהיג. אך אף אחד מהם אינו נהנה כיום מקונצנזוס מובהק, ולכן היעדר מועמד טבעי מגביר את הסיכון למאבקי כוח פנימיים, אך גם מחדד את הצורך של המערכת לשדר יציבות ומהירות הכרעה.

קל להיסחף לתרחישי קריסה, אך המציאות מורכבת יותר. חמינאי היה מנהיג דומיננטי שעיצב את המהפכה בצלמו ובדמותו, אך הרפובליקה האסלאמית אינה עוד מהפכה צעירה אלא מערכת מדינתית ממוסדת היטב. בליבה ניצבים משמרות המהפכה - כוח צבאי, פוליטי וכלכלי אדיר ממדים - שלהם אינטרס ברור בהמשך קיומו של הסדר הקיים.

בהיעדר אופוזיציה מאורגנת ובעלת יכולת ממשית לתפוס את השלטון, ובהינתן לכידות יחסית של האליטות הביטחוניות, הסבירות למהפכה מידית נמוכה. תרחיש סביר יותר הוא תהליך של התאמה פנימית והסדרה מחודשת של מאזן הכוחות.

חיסול כזה עלול לשנות דינמיקה אזורית. שלוחיה של איראן, ובראשם חיזבאללה, עשויים לעמוד בפני לחץ להגיב בשם ההרתעה והנקמה, כמו גם המיליציות השיעיות בעיראק והחות'ים בתימן. ההפגנות מול השגרירות האמריקנית בבגדאד והקונסוליה האמריקנית בקראצ'י עלולים להוות אינדיקציה לגבי ההמשך.

גם המימד הדתי עשוי להיות משמעותי. האם סמכויות שיעיות בכירות, דוגמת האייתוללה סיסתאני בעיראק, ימסגרו את האירוע כחובה דתית לנקמה מצד השיעים? או שמא יעדיפו מסר של איפוק? תשובה לשאלה זו תשפיע על גבולות ההסלמה.

בכל מקרה, ועל רקע ההצהרות הבכירים האיראנים מאז חיסולו של חמינאי - ברור כי בטווח הקצר, ההלם ממהלך זה אינו צפוי להוביל לגמישות מדינית. להפך, נראה שההנהגה באיראן מבקשת לבסס לגיטימציה פנימית על ידי אימוץ קו נוקשה יותר כלפי חוץ, זאת כדי לשדר עוצמה ולמנוע תפיסה של חולשה. ולכן, למרות החיסול, הסיכוי להתקדמות במשא ומתן עם ארצות הברית עשוי אף להתרחק וכך גם הסבירות להפסקת אש.

בכל תרחיש, גם אם המשטר ישרוד, איראן שלאחר חמינאי לא תהיה זהה לאיראן שהכרנו. חמינאי היה החוליה האחרונה שקישרה ישירות לדור המהפכה. יורשיו, יהיו אשר יהיו, יפעלו במציאות פוליטית אחרת, עם לגיטימציה שונה ומאזן כוחות פנימי מעודכן.

ייתכן שמדובר בתחילתו של תהליך איטי של שינוי. ייתכן גם שמדובר רק בארגון מחדש של אותה מערכת.
כך או כך זהו רגע היסטורי, שמסמן סופה של תקופה. מה שהיה כבר לא יהיה באיראן.

הכותב הוא חוקר בכיר בתוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי הבטחון הלאומי - INSS