זה נהפך לשגרה. היום התקיים עוד דיון נפיץ בבג"ץ בדבר עתירות נגד מהלכי ההפיכה המשטרית. לאחר שדפ"א א' של ממשלת ההפיכה (החקיקות לביטול עילת הסבירות, השינוי הקיצוני של הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ופסקת התגברות קואליציונית) נכשלה, דפ"א ב' מבוססת ככלל על הרס המערכת יותר במחדל ופחות במעשה - לא למנות נשיא עליון (מה שבינתיים שונה על ידי בג"ץ); לא להכיר בו לאחר שמונה, לא למנות שופטים, כמובן לא להקים ועדת חקירה ממלכתית; וכן, על מתיחת הסמכויות מהתחום האפור לתחום השחור: להרוס את המשטרה מבפנים, להפוך את המשטרה לפוליטית, וכו'.
הדיון היום עסק באי-ההכרה של לוין בנשיא בית המשפט העליון. לא מדובר רק בטקסים וגינונים; שיתוף הפעולה שלהם מחויב לצורך שורה ארוכה של פעולות שלטוניות, כמו למשל מינוי נשיאים וסגני נשיאים לבתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום, מינוי שופטים עמיתים, מינוי ועדות שחרורים, מינוי רשמים, וכו'. לוין שלח את עו"ד יורם שפטל שייצג אותו. שפטל, שכוחו הוא בלשונו המתגלגלת המשלבת אנקדוטות היסטוריות וקללות ביידיש, נשמע פתאום קטן, מגמגם ומזיע אל מול שאלותיהם הנוקבות של השופטים גרוסקופף ושטיין. בהמשך היום הוציאו השופטים ללוין צו על תנאי.
ועדיין, זו לא התמודדות פשוטה לשופטי בג"ץ. בג"ץ היום, כבר אמרנו לא פעם, הוא לא הבג"ץ מתקופת שמגר, ברק, בייניש, ואפילו לא זה מתקופת חיות, אלא בג"ץ עם רוב שמרני מובהק שיעשה הכל כדי להימנע מהתערבות לא מחויבת במעשה שלטוני. אבל הממשלה הנוכחית כאילו עושה הכל כדי להוכיח שאפילו סולברג, מינץ, שטיין ואחרים, הם שופטים שמאלנים קפלניסטים רדיקלים. הממשלה מבצעת מעשים עברייניים כה קיצוניים שלא מותירים גם לשופטים אולטרה שמרנים ברירה.
עם סוגיה אחת, נפיצה במיוחד, בג"ץ כבר ידע להתמודד. לאחר פרישת הנשיאה אסתר חיות, במשך יותר משנה לוין לא כינס את הוועדה לבחירת שופטים לצורך מינוי נשיא מחליף. רק כשלא היתה עוד ברירה לשופטי בג"ץ, לאחר שהפצירו בלוין להגיע להסכמות עם העותרים והיועצת, הם קבעו (בהרכב שמרני מובהק) שעל הוועדה להתכנס לצורך מינוי נשיא. מאז לוין ושאר בכירי הקואליציה לא מכירים ביצחק עמית כנשיא. מכאן הבג"ץ שנדון היום.
אבל המשבר שעניינו הכרה או אי-הכרה בנשיא בית המשפט העליון הוא כאין וכאפס לעומת המשבר הבא שמתרגש עלינו בתחום בחירת השופטים. במשך יותר משנה לא מונו שופטים בישראל. בבית המשפט העליון חסרים ארבעה שופטים מתוך 15 (כמעט שליש), ובשאר בתי המשפט יחסרו עד סוף השנה 65. הקוד השקרי שלוין משתמש בו כדי להסביר את אי-כינוס הוועדה הוא שמינוי שופטים בישראל בעת הזאת מחוייב ב"הסכמה רחבה". בפועל הוא כמובן מתכוון - הסכמה לשופטים שאני מעוניין בהם. הוא פשוט יודע שבוועדה לבחירת שופטים הוא במיעוט ולכן לא מכנס אותה.
בשבוע שעבר בג"ץ הבהיר לנציגו של לוין בדיון כמה המערכת במצוקה לאור המחסור בשופטים. בסוף הדיון יצא צו על תנאי שהפך את נטל ההוכחה. באחרונה לוין אמר כי ישקול לא לציית לבג"ץ אם זה יחייב אותו לכנס את הוועדה לצורך מינוי השופטים. בואו נבין את המשמעות: אם בג"ץ יהפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט, ולוין יסרב לשתף עם הצו פעולה - ימונו בישראל שופטים שלוין לא מכיר בהם. זה כבר הרבה יותר מסובך ומסוכן מהכרה או אי-הכרה בנשיא בית המשפט העליון.
רק דמיינו לכם את המשמעות: שופט פלוני אלמוני מושבע לתפקיד; השר מצהיר כי אינו מכיר בשופט. נניח לצורך ההמחשה שהשופט מקבל לידיו תיק מעצר לאומני של נער גבעות, והחשוד מבהיר לשופט שהחלטותיו לא מקובלות עליו שכן הוא לא באמת שופט. הסיפור הלא דמיוני הזה יכול בקלות להסתבך כאשר השוטרים יתבקשו לאכוף את החלטת השופט להכניס למעצר את החשוד. אם המפכ"ל לא יבהיר שהשוטרים צריכים להישמע לשופט ולא לשר, הם יכולים פשוט לשחרר את החשוד. השאלה למי יישמעו החשודים, השוטרים והפקידים, הופכת להיות הרבה יותר קונקרטית. האם למרות כל תרחישי הזוועה האפשריים הללו, השופטים יכתבו פסק דין שיחייב את לוין לכנס את הוועדה לבחירת שופטים לצורך מינוי התקנים החסרים? להערכתי כך יקרה, לא לפני שינסו שוב להביא את הצדדים להסכמות.
שאלה הרבה יותר מורכבת וקשה עומדת בעתירה הנפיצה יותר בדבר פיטוריו של השר בן גביר מתפקיד השר לביטחון לאומי. הפרקליטות הוכיחה מעבר לכל ספק את העובדה שבן גביר אכן עובר באופן שיטתי על החוק, חורג מסמכויותיו בניגוד לחוק שמסדיר אותן באופן ברור, ואף חורג מההסכם שהוא עצמו חתם עליו עם היועצת המשפטית לממשלה. בעניין זה כבר הבהיר מזכיר הממשלה, יוסי פוקס, כלומר האיש שמייצג את העמדה הרשמית של ממשלת ישראל, כי אם השופטים יחייבו את ראש הממשלה לפטר את בן גביר הרי שמדובר ב"פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה". במילים אחרות, השופטים פועלים היום תחת איום ברור - תפסקו לטובתנו, או שנפר את פסיקתכם.
הוראה על פיטורי שר היא קשה, לא רק משפטית, אלא גם פסיכולוגית, חברתית. מצד שני, מה באמת יותר חמור: שר שמכהן תחת כתב אישום על מעשים פליליים שלכאורה ביצע (תקדים דרעי-פנחסי, שם חויב ראש הממשלה לפטר את דרעי)? או שר שלוקח סמכויות לא לו, ופוגע באופן עברייני במשטרת ישראל כולה? לדעתי התשובה ברורה. ברור שאם היינו בשנות התשעים לא היתה דילמה לשופטים, אבל אנחנו לא בשנות התשעים, בימי רבין-ליבאי-שחל, אלא בימי נתניהו-לוין-בן גביר. וכל זה מבלי שהזכרנו סוגיות נפיצות נוספות - הצו על תנאי שיצא בעניין ועדת החקירה הממלכתית, כניסתו של מבקר המדינה לסוגיות הליבה, וכו'.
בג"ץ הוכיח, גם בעת הזאת, כי הוא גם יודע לעמוד נגד עמדות של היועצת המשפטית לממשלה. כך הוא עשה כשבדיון הנוסף הפך את החלטת ההרכב המקורי וקבע שנתניהו יוכל למנות נציב שירות המדינה ללא הליך תחרותי. גם בפרשת הפצ"רית לא קיבל את עמדת הפרקליטות, וקבע שאכן בשלבים הראשונים היא מנועה מלדון בתיק; הוא אפילו הסכים להעניק ללוין את הסמכות למנות שופט מלווה (רק שלוין כמובן לא הצליח לעמוד בסטנדרטים שבג"ץ הציב לו).
ההחלטות שבג"ץ יקבל בחודשים הקרובים עשויות להיות היסטוריות. עד היום השופטים, בין אם אהבתם חלק מפסיקותיהם ובין אם פחות, הוכיחו עצמאות מחשבתית וניקיון דעת; השאלה אם עכשיו, כשהם תחת איום ברור ומובהק של אנשי הקואליציה, יצליחו לעמוד בפרץ? עד האביב, לכל המאוחר עד הקיץ, נדע את התשובה.