הסבב שנקבע ליום שלישי בז'נבה הוא לכאורה עוד תחנה בפרוטוקול הדיפלומטי, אבל בהקשר של הימים האחרונים הוא נראה יותר כמו מבחן פסיכולוגי: האם "שגרת האיומים" של טראמפ באמת נועדה להביא עסקה או שהוא כבר מניח פסי רכבת למהלך צבאי, ורק מחפש את הרגע הפוליטי הנכון, כשכח אדיר של צבא ארה"ב כבר נמצא באיזור.
כדי להבין "לאן הולכים מכאן", צריך לקרוא את טראמפ ורוביו, באותה נשימה ואז להציב לידם את האבחנה הקרירה של הפנטגון כפי שהיא מצטיירת בדיווחים האחרונים עם דגש על "הכנות למערכה ממושכת בת שבועות" של הניו יורק טיימס משבת לפנות בוקר.
טראמפ, בדבריו, מצייר תיאטרון כוח קלאסי: "קבוצת נושאת מטוסים גדולה מאוד" כבר בדרך, נושאות נוספות "יוצאות בקרוב", והמסר לאיראן חד: "Deal" קרי עסקה. אבל אצל טראמפ, המילה "עסקה" אינה מושג דיפלומטי ניטרלי, היא איום עטוף בחיוך. הוא מדבר על רצון להגיע להסכם, ובאותה נשימה נותן לאיראן להבין שהשעון לא פועל לטובתה, ושארה"ב "לא רוצה שום העשרה", לא "העשרה מוגבלת", לא "פיקוח הדוק", אלא אפס. זו תקרה גבוהה במו"מ, שמייצרת מראש מרחב תמרון צר מאוד.
במקביל, טראמפ מתעקש על נרטיב של עליונות ונחישות לפעמים עד כדי דימוי עצמי של מפקד בזירה ולא נשיא שמנהל מדיניות. הוא חזר שוב למבצע פטיש חצות והניח רצף פסיכולוגי ברור: ניסינו להגיע לעסקה, "הם דיברו", לא הייתה תוצאה ואז באה פעולה. הוא גם שוזר זיכרונות מהמבצע ומדגיש אלמנטים של דיוק, הפתעה ו"חוסר יכולת של אחרים לעשות מה שאנחנו עשינו", כלומר: לא רק הצדקה בדיעבד, אלא הכשרת התודעה לקראת "אם נצטרך - נעשה שוב". גם האמירה על "שינוי משטר" אפילו כשהיא נאמרת באופן מרומז ושאלתי היא רמז לתקרת ההסלמה: זו לא רק שיחה על צנטריפוגות, אלא על שאלה מי ישלוט בטהרן ביום שאחרי.
ואז מגיע רוביו והוא, בניגוד לטראמפ, נשמע כמו מי שמנסה להחזיר את המסר למסגרת אסטרטגית קוהרנטית: לא "הצגה", אלא "הרתעה". הוא אומר באופן חד שארה"ב נחושה למנוע מאיראן נשק גרעיני, "בכל מחיר", ומדגיש שזה איום לא רק על ארה"ב ואירופה אלא על הביטחון העולמי כולו. במקביל הוא מסביר שתגבור הכוחות נועד להגן על הכוחות האמריקנים ולמנוע מאיראן "לעשות טעות" שתדרדר להתלקחות רחבה יותר כלומר, ההיגיון הוא הגנתי ומונע, לא התקפי ויזום. ורוביו גם מוסיף את השורה שמלמדת הרבה על הכוונה האמיתית של הממשל: טראמפ "תמיד יעדיף לסיים בעיות באמצעות עסקה", והשליחים הקרובים (וויטקוף וקושנר) עובדים על פגישות נוספות בקרוב כדי להשיג התקדמות, בכוונו לפגישה בז'נבה בשלישי.
אבל כאן בדיוק נמצאת הסתירה שמייצרת את הכותרת: אם "הכול הרתעה", למה הטיימס מתאר מציאות שבה טראמפ איים בחודש שעבר בזמן שהפנטגון לא היה מוכן לתת לזה גב? לפי הדיווח, כאשר טראמפ איים לתקוף אם לא תהיה עסקה, הפנטגון היה במצב חלש יחסית: פריסת ההגנה האווירית סביב בסיסים אמריקניים לא הייתה מספקת, ונדרש זמן כדי להזיז נכסים ולהעמיד יכולת תקיפה והגנה משופרת. כלומר, האיום הגיע לפני שהמנגנון הצבאי היה "מאורגן" לאירוע. והטיימס מדגיש גם את הנקודה הפוליטית והמבצעית: בכירים אומרים שטראמפ עדיין לא החליט אם להורות על תקיפה. זו שורה קריטית כי היא מפרידה בין רטוריקה שמייצרת לחץ לבין החלטה מבצעית שמייצרת מציאות.
הפרשנות האפשרית היא שטראמפ מנהל כאן "דיפלומטיית כפייה" בגרסה המוכרת שלו: קודם מייצרים תחושת חירום ואיום ("הארמדה בדרך"), אחר כך מגדילים את הנוכחות בשטח כדי שהאיום יהיה אמין, ורק אז כששני הצדדים מבינים שהמחיר עולה נכנסים לחדר בז'נבה. במובן הזה, עצם קביעת סבב השיחות היא כבר הישג של הלחץ: היא מאפשרת לטראמפ לומר "רציתי עסקה" ולרוביו לומר "אנחנו מעדיפים עסקה", תוך שהם משאירים מאחוריהם את דימוי העוצמה שהנשיא מטפח.
השאלה האמיתית ליום שלישי אינה "האם תהיה פריצת דרך", אלא מה גבולות המגרש: האם "אפס העשרה" הוא תנאי פתיחה שנועד להוריד את איראן לעמדת ויתור או תנאי קשיח שמכוון מראש לכישלון מבוקר שיצדיק הסלמה. בינתיים, הנאומים מספקים את הרעש, אבל הדיווחים מרמזים על הדבר הפשוט: הפנטגון מכין יכולת, הבית הלבן משאיר אופציות פתוחות, ורוביו מנסה למסגר את הכול כהרתעה שמטרתה עסקה. בין השלושה, איראן תגיע לז'נבה כשהיא יודעת שהדיפלומטיה כבר לא עומדת לבד היא עומדת על סיפון של נושאת מטוסים
ואיפה ישראל בכל הסיפור? נתניהו כבר אמר שהוא סקפטי, אבל אין לו ברירה אלא לתת לטראמפ למצות את אשר הוא חושב שהם "תנאים טובים להסכם", טראמפ חושב, לא נתניהו...