החזית המערבית של קיבוץ מנרה מנציחה את תוצאות המלחמה האחרונה בגבול הצפוני; עשבים מקיפים את הבתים, לימונים שלא נקטפו, מטפס צמח פרא והחל להשתלט על בית, קלנועית שרופה, עגלת אוכל מפוייחת, חלונות דירות שפגזי חיזבאללה חוררו ושקט מוחלט מול נוף ירוק של גבעות דרום לבנון.
הרס, עזיבה, מפעל חיים שנפגע והתרוקן מיושביו. אחרי צעידה של חמש דקות לצידה הצפון-מזרחי של הגבעה שעליה ניצבת מנרה, נחשף ניגוד מוחלט של קיבוץ שנבנה ומתחדש - בתים חדשים מבהיקים בלובן, עשרות מתנדבים בתוכם וסביבם, כמו קן נמלים עמלניות - מרכיבים וסוחבים רהיטים, שותלים שיחים, פורסים צינורות השקיה ומרבדי דשא. עשרות מטרים משם טרקטורים מכשירים מגרשים לקראת הקמת בתים נוספים.
עידו שלם מביט בסיפוק. שלם הוא המנהל העסקי של מנרה ופרוייקטור שיקום הקיבוץ. ביום שני נכתב פרק נוסף בסיפור שיבת התושבים לקיבוץ שפונה בתחילת המלחמה. הוא מברך לשלום אדם מזוקן עם מעדר על כתפו ומגלה שמדובר בדוקטור שמרצה באוניברסיטה וכבר זמן רב מתנדב במקום. אחר כך ניגש לשוחח עם יוסי ונעמי סבח, זוג צעיר שעומד להיכנס לאחד הבתים החדשים. יוסי סבח הגיע למנרה לפני ארבע שנים והתאהב במקום, זמן קצר אחרי שנקלט לחברות פרצה המלחמה והוא נאלץ לעזוב.
בזמן המלחמה הכיר את נעמי, סיפור האהבה הפך לנישואין ובקרוב יהיו הורים. כעת הם גרים בדירה זמנית במושב שאר ישוב ולא פיקפקו בהחלטתם להקים את ביתם החדש במנרה. "אני לא מרגישה שאני עושה מעשה ציוני", מבהירה נעמי. "אני לא כזאת אידיאליסטית, אבל לא מפחדת לגור פה ובאמת ובתמים חושבת שאיפה שעוד לא קרו דברים זה יותר מפחיד מאיפה שכבר קרה משהו". בית על הגבול עם לבנון לא מרתיע אותה והיא מוצאת יתרונות ב"קהילה ושייכות, ואנשים טובים באמת וזה כרגע נראה לי מה שהכי חשוב לנו. זאת קהילה של אנשים עם לב חם. יש משהו בסוף העולם הזה שגורם לאנשים להיות כמו משפחה".
אחרי הפינוי התושבים נפוצו לכל עבר ועם זאת נעשה מאמץ לשמור על קשר וחיבור בין האנשים. לפני המלחמה החלה מנרה לחוות לבלוב אחרי שנים קשות בהן אוכלוסיית הישוב הצטמצמה. נבנתה שכונה חדשה, 19 משפחות חדשות נקלטו, בהם בעלי מקצועות חופשיים, אנשי צבא, מהנדסים, חוקרים במכון המחקר מיג"ל ועוד. בתי הילדים נפתחו מחדש ולספריה חזרו קוראים. יוחאי וולפין, מנהל הקהילה, אומר ש"התהליכים הטובים והמעמיקים של הקהילה המאוד מיוחדת, שהתחילו עוד לפני המלחמה, הם שעזרו לאנשים לעשות את הבחירה המחודשת לחזור הנה". הוא מבהיר ש"החיים פה הם לא כמו בשיר 'סתלבט בקיבוץ'. אנשים שבאים הנה מבינים את המשמעות היתרה של חיים על הגבול והם מחפשים חיי קהילה. אנחנו קהילה קטנה עם יכולת להפוך מהר לחלק ממנה", אמר.
לפני המלחמה חיו במנרה 267 תושבים. היום גרים במקום 175 בני אדם. השבוע הסתיימה הצבתם של 12 בתים מודולריים אליהם יכנסו בקרוב עוד משפחות, חלקן יקימו בעתיד בתים חדשים בישוב. מדובר בתרומה של ארגון FIRM - איחוד ארגוני תמיכה בישראל שפועל במטרה לחבר נוצרים אוהבי ישראל ברחבי העולם לישראל. הארגון תרם גם לבניית 13 בתים ביראון ובמלכיה. "הבתים במנרה הם מראה מול הממשלה", אומר אסף לנגלבן, ראש המועצה האזורית הגליל העליון. אלפי תושבי המועצה פונו במלחמה ויש שעדיין לא שבו. לדברי לנגלבן, "כשמביאים כסף לרשויות בפילנתרופיה הדברים עובדים הרבה יותר מהר. עובדה שיש גם תוכנית ממשלתית מקבילה להביא קרוואנים וזה עוד לא קורה. זה מאוד משפיע על החזרה ומאוד משפיע על המוטיבציה של התושבים. כשהתושבים רואים שדברים מתקדמים, זה נשמע בשיח בתוך הקהילה. יש שיח מחזק ונוצרת תחושה טובה. אנשים מרגישים שבאמת מצליחים להתחזק ולצאת מתוך המשבר של העזיבה", אמר.
שלם אומר ש-15 אחוזים מקרב תושבי מנרה ערב המלחמה לא ישובו הביתה. חמישה חברים מתו, עוד חברים מבוגרים עברו לדיור מוגן וישארו לגור בו. "זה כמו עץ שנעקר מהאדמה שלו", אמר על דור הוותיקים. גם מספר משפחות צעירות כבר לא יחזרו. "כל משפחה היא עולם ומלואו וזה כאב גדול. כל אחד בוחר במקום שבו טוב לו להיות אחרי המלחמה. אני מקווה שבעתיד הם יחזרו", אמר וולפין.
מיקומה של מנרה הציב לאנשיה אתגרים כבר מהיום הראשון שבו החליטו המייסדים להקים את ביתם דווקא בפסגת רכס רמים, דווקא בינואר מקפיא של 1943. ישוב יהודי מבודד בקצה הארץ, בלי מבנים, כביש גישה, חשמל ומים זורמים. הם גרו במערה ונאחזו על ההר בציפורניים. במלחמת העצמאות עמד הקיבוץ במצור ולחם הוצנח אליו ממטוסים. הילדים פונו בחשיכה, בהליכה "בין תהום לצוקים", כפי שתיאר החבר יחזקאל ג. בדברים שכתב אז.
במשך עשרות שנים אחר כך הקיבוץ הופגז בקטיושות. עם הזמן הלך והתבסס ובשיאו מנה 500 תושבים. אבל אחר כך באו שנים קשות - הצעירים עזבו והקיבוץ הלך והצטמק, הלך והזדקן. בתי הילדים התרוקנו והעתיד נראה קודר. לפני 13 שנים, בחגיגות ה-70 למנרה, נותרו רק 120 תושבים, מהם כשבעים חברים, רובם גימלאים. למרות הקושי החברים החליטו על שמירת המסגרת הקיבוצית, תוך השקעה בתהליך קליטה וצמיחה דמוגרפית. משפחות חדשות התחילו להגיע ולפני שלוש שנים, בחגיגות ה-80, כבר היו קרוב ל-300 תושבים במקום. ואז הגיעה המלחמה.
מנרה הפכה מטווח לירי חיזבאללה והיתה לישוב שספג את הפגיעות הקשות ביותר בצפון. כל בתי השכונה שפונה לעבר לבנון נפגעו. 60 אחוז מהתושבים גרו בשכונה זאת. שם גם הדירה של נועם ארליך. הוא דור שלישי במנרה. לפני מספר שנים החל לייצר בירה ובחצר הקים ביר-גארדן שצופה לכפרי לבנון. על הבקבוקים הדביק בגאווה את תמונת סבא שאול עם השם "בירליך".
אלא שהמלחמה ביקשה להרוס גם את העסק הקטן שהקים. הוא נאלץ לעזוב ולנדוד בין מבשלות בירה שאירחו אותו. במקום ביר-גארדן החל למכור את בקבוקי הבירה במשלוחים. יום אחד גם עגלת הבירה שהציב בחצר הפכה מטרה למחבלים שמעבר לגדר. "בחודשיים הראשונים הייתי בדיכאון ולא תפקדתי, אבל אז החלטתי לחזור לעבוד, לקחתי הלוואה וחזרתי לייצר בירה. אחרי ראיון בקלמן-ליברמן פתאום העסק התפוצץ והתחילו להזמין ממני. חזרה התקווה. אני חושב שסבא היה כועס עלינו שעזבנו את מנרה במלחמה, אבל הנה, אנחנו חוזרים ובזה הוא היה גאה. אני מרגיש שאני הולך לאורו. המשפט שמייצג את מנרה אומר - 'יקום ביתנו אך סופה לא תסירנו'. המשפט הזה נכון היום יותר מתמיד. אני אחזור הנה, אין שאלה. טרומפלדור אמר שבמקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון - שם יעבור גבולנו. אפשר להוסיף היום שגם איפה ששותים בירה שם יעבור קו הגבול, כי אם אי אפשר לשבת פה בחצר במנרה ולשתות בירה, סימן שאזרח ישראלי לא יכול לגור פה", פסק.
גם הגר, אימו, מתכוונת לחזור. עכשיו היא גרה אצל אחותה בקרית שמונה. בכניסה לקיבוץ גולחה גבעה ומוצבים בה בתים מודולריים, שלאחד מהם תיכנס הגר. "לא היתה לי התלבטות אם לחזור", הבהירה וציטטה חברה בת 93 שחזרה למנרה מיד אחרי שהושגה הפסקת האש: "היא אמרה לי שהיא מרגישה בודדה פה, אבל כשהיא יוצאת החוצה לטייל ושומעת את העצים, היא מרגישה בבית. זה רעש מיוחד של מנרה שאין בשום מקום אחר".
וולפין משוכנע שהגרעין שהמייסדים הנביטו ביסגת הרכס הקשה הצמיח למנרה DNA שאומר - "להיאחז בקרקע ולעשות עם מה שיש". לדבריו, "מדובר באנשים מאוד חזקים וצנועים. אני חושב שהמלחמה הזאת חידדה את הזהות הזאת, את ה-DNA". הוא מוסיף לכך שהמשמעות של המילה הערבית "מנרה" היא מגדלור. "אנחנו ממש רואים את עצמנו כמגדלור של הצפון, ואנחנו גם מבינים שאנחנו גם הסמל של הצפון. אנחנו לא מסתובבים כל יום בתחושת מגדלור, אבל אנחנו מבינים שאנחנו נושאים על עצמנו את המהות הזאת".