הדחת בן גביר מוצדקת, אך היא תיהיה ניצחון פירוס של בג"ץ

כן, ניצחנו את חמאס. בגדול. הארגון ספג פגיעה עצומה, אסטרטגית. כל מנהיגיו חוסלו. כל מפקדיו חוסלו. כל שדרת הפיקוד הזוטרה חוסלה. רבבות מחבלים חוסלו. חלק גדול מהתשתיות הושמד. רצועת עזה עומדת בחורבנה, לדראון עולם. במזרח התיכון מבינים מה ייעשה למי שמנסה לבצע ביהודים שואה נוספת. חמאס אינו מהווה איום ממשי על ישראל כרגע. דגש על כרגע.

האם זה ה"ניצחון המוחלט" שהבטיח נתניהו? ברור שלא. רחוק מזה. בואו נצלול לפרטים: כשסינוואר יצא ל"מבול אל-אקצא" הוא הגדיר לעצמו ארבע מטרות: בלימת הנורמליזציה עם סעודיה, שחרור האסירים הפלסטינים, שמירת הסטטוס קוו בירושלים בכלל ועל הר הבית בפרט, ושרידות הכוח הצבאי והשלטוני של חמאס. כלומר, שכל זה יקרה בלי שחמאס ייעקר משליטתו על רצועת עזה.

סינוואר ודף אינם טיפשים. הם ידעו שישראל לא תושמד. באיגרת ששיגרו בבוקר 7 באוקטובר לחסן נסראללה, ונחשפה בעמודים הללו לפני כמה חודשים, הם מדברים על הצטרפות של ציר ההתנגדות לפלישה, אך ידעו שגם זה לא ישמיד את ישראל. הם רצו לשבור את כוחה של אוגדת עזה, להשתלט על שטחים נרחבים ככל האפשר בנגב, ולנסות לפרוץ צפונה. המטרה הזו הושגה כמעט לחלוטין. הם השפילו את ישראל השפלה שמעולם לא חוותה - גם לא באוקטובר 1973.

ארבע המטרות של דף וסינוואר הושגו. ישראל שחררה אלפי אסירים. בן גביר יכול עכשיו להקיף אותם בתנינים, בעיקר משום שיש יותר תנינים מאסירים. הנורמליזציה עם סעודיה נדחתה והוקפאה לתאריך לא ידוע. הסטטוס קוו בירושלים נשמר; נתניהו מצליח, כרגע, לא לאפשר לבן גביר להפוך את ההר לבית כנסת. והכי חשוב: חמאס שולט בעזה, ללא מצרים, ולא הולך לשום מקום.

כאשר האסטרטגים ברדוגו ומגל מתפארים איך הרגנו את דף ואת סינוואר ואת מרוואן עיסא, ועוד עשרות כמותם, הם עושים צחוק, בעיקר, מעצמם. קודם כול, ברור שהוטלה עלינו חובה להרוג אותם. ולא רק אותם. כל מי שהשתתף בטבח 7 באוקטובר, מראשי המתכננים (ששוחררו על ידי נתניהו בעסקת שליט) ועד זוטרי המבצעים, הוא בן מוות. ניל"י, הגוף שהקים שב"כ במטרה למצות את הדין עם כולם, צריך להמשיך עד שנדע שאף אחד לא נושם כאן, על האדמה הזו.

העניין הוא שחמאס הוא ארגון שאינו מתעניין במחירים שהוא משלם בחיי אדם. זה מה שהפך אותו לארגון המסוכן והקטלני ביותר, הרבה יותר מחזבאללה או מאיראן, שם יש רגישות רבה לאבדות. חמאס, כפי שאמר בזמנו ראש השב"כ נדב ארגמן, "מוכנים למות ולהקריב הכול" למען המטרה. חמאס מתעניין רק במטרות-העל שלו - והן הושגו. בהקשר הזה, האסטרטג סינוואר ניצח את הטקטיקן נתניהו.

בעזה יש כיום 35 אלף מחבלים חמושים: 25 אלף אנשי חמאס וכעשרת אלפים אנשי הג'יהאד האסלאמי (גא"פ). החיפושים אחר גיבור ישראל רן גואילי מתקיימים על ידי אנשי חמאס חמושים היטב, שמגיעים על אותן טויוטות לבנות, רעולי פנים, ושולטים שליטה מלאה בשטח. ישראל מחזיקה אמנם בכ-50% משטח הרצועה, אך כמעט כל האוכלוסייה הפלסטינית מרוכזת במחצית השנייה, תחת שלטון חמאס.

זאת ועוד: לכולם ברור שעל פי הסיכום בין טראמפ לנתניהו, מעבר רפיח ייפתח בקרוב לשני הכיוונים. דרך המעבר הזה חמאס התעצם לאורך שנים, באדיבות ממשלת נתניהו ומימונה. ממשלת טכנוקרטים הולכת ומוקמת, ואת שמות השרים מאשרים אישית אבו מאזן וחסיין א-שייח. טרקטורים כבר עובדים על שיקום דרום הרצועה, בדגש על רפיח. הפירוז לא נראה באופק. להפך: חמאס צובר עוד ועוד נכסים, גורף מיליונים דרך הסיוע ההומניטרי שאנחנו דוחפים פנימה, ומתחיל בניסיונות שיקום כוחו.

בשבוע השני של אוקטובר 2023, מיד לאחר הטבח, אישר קבינט המלחמה תוכנית בת ארבעה שלבים: "מערכה עצימה באש מנגד מול חמאס", שתימשך כחודש ימים; "תמרון ומהלך יבשתי לפירוק חמאס", שיימשכו כשלושה חודשים; "העמקת ההישג והשלמת פירוק חמאס", שיימשכו עד שנה; ו"סדר חדש" בעזה - עד שנתיים לאחר הטבח.

אנחנו שנתיים ורבע אחרי הטבח. חמאס לא פורק ואין שום סימן שזה יקרה. להפך. כל זה לא מפריע לחסידי נתניהו לטעון שאם זה היה תלוי באופוזיציה, המלחמה הייתה מסתיימת מזמן. הם מאשימים את גדי איזנקוט ובני גנץ כמי שלא רצו לבצע את התמרון בעזה, או שרצו לסיים אותו בטרם עת, לפני שהושגו ההישגים הנדרשים.

זה, כמובן, פייק מוחלט. ראשית, ההישגים הנדרשים לא הושגו עדיין. שנית, בדיון על יציאה לתמרון בעזה, איזנקוט וגנץ דחפו בכל הכוח ותמכו בהתנפלות של צה"ל על הרצועה בעוצמה מקסימלית. בהמשך, הם גם דחפו להיכנס לרפיח הרבה לפני שזה קרה. מי שהתנגדו באותו דיון היו השרים אלי כהן, מירי רגב ויריב לוין. מי שהתלבט קשות היה ראש הממשלה נתניהו. הוא ישב עם האלוף יצחק בריק ועם תא"ל עופר וינטר, ומהאחרון אף קיבל מכתב מפורט. השניים הזהירו אותו מפני תמרון וטענו כי מהלך כזה יביא אסון. איזנקוט דרש הצבעה. ההצבעה התקיימה. הפור נפל, והתמרון יצא לדרך.

יש לביביסטים טענה נוספת שנשמעת הגיונית: האופוזיציה ורבים בציבור דרשו לבצע את עסקאות השבויים בשלב מוקדם יותר. אם זה היה קורה, לא היינו מספיקים להרוג את סינוואר ורבים נוספים, והיינו עוצרים את המהלך הקרקעי בטרם עת, לפני כל ההישגים. אז שוב, חובה להזכיר כאן ש"כל ההישגים" לא הושגו. המצב האסטרטגי של ישראל נותר בעינו, ואין הבדל משמעותי בעוד חצי שנה של לחימה. על כל מנהיג שמחוסל צץ מחליף. הלך סינוואר - הגיע אחיו. הלך אחיו - הגיע עז א־דין אל-חדאד. יילך, בעזרת השם, גם אל־חדאד - יגיע ברנש אחר.

מעבר לתחלופה הזו, יש כאן עניין אסטרטגי מהותי: הגישה שהוביל איזנקוט מהרגע הראשון הייתה להתעסק פחות בשמותיהם של בכירי חמאס שחוסלו, ויותר בתכנון "היום שאחרי". לחשוב קדימה, כדי שהאירוע יסתיים עם הישגים ממשיים. איזנקוט חזר ואמר, פעם אחרי פעם, שאם המלחמה תיעצר ביוזמה ישראלית, ולא אמריקאית, אפשר יהיה לחדש אותה כל אימת שנרצה. לכן הוא הציע לעצור, להחזיר את כל החטופים, ולעשות את כל זה תוך הסכמה עם האמריקאים שישראל תוכל לחזור ללחימה אם וכאשר חמאס ינסה להשתקם או יחזור לסורו.

נתניהו לא רצה לשמוע. הוא היה כלוא בכלוב שהקיצונים בנו לו, וחשוב מזה - הוא היה זקוק למלחמה ארוכה ככל האפשר, כדי שלא יצטרך להקים ועדת חקירה, וכדי שתהיה לו הזדמנות להחזיר הביתה את תומכיו. לכן, כשהמלחמה סוף סוף הסתיימה, בתכתיב אמריקאי ברור, זה קרה בתנאים של טראמפ. והתנאים של טראמפ אינם מאפשרים לחזור ללחימה. כי טראמפ הוא זה שהפסיק את המלחמה, הוא זה שהכריז על "שלום עולמי", הוא זה שגרר אותנו, בשערותינו, החוצה, והוא זה שמתעקש להיכנס לשלב ב' בעזה. אילו ישראל הייתה עושה זאת קודם, זה היה קורה בתנאים שלנו, ובהבנה ברורה ובסיכום מפורש שנוכל להמשיך אחר כך. כרגע אי אפשר להמשיך. אולי זה יתאפשר בהמשך.

כך או אחרת, המצב לא היה משתנה מהותית. מה שכן היה משתנה הוא שניתן היה להציל את חייהם של לא מעט חטופים שנהרגו או נרצחו בזמן שאיבדנו. וכך כל אותם הגאונים והאסטרטגים, שנכשלו בקריאת חמאס, שנכשלו ב-7 באוקטובר, שנכשלו בהשמדת חמאס, שלא השיגו את "הניצחון המוחלט", ושלא השכילו לייצר תמונת ניצחון ולתכנן את "היום שאחרי" - מאשימים את האופוזיציה ואת איזנקוט במחדליהם. מדוע הם לא רצו לדבר על "היום שאחרי"? כדי לא לומר את המילים המפורשות: "הרשות הפלסטינית". הם יודעים שביום שאחרי הרשות הפלסטינית תהיה שם. הם יודעים שאין לכך שום אלטרנטיבה. היא כבר שם. אבל הם ממשיכים להתעקש, כי הבייס נושף בעורפם. וככה בדיוק זה נראה. צבאית - צה"ל ולוחמיו, בסדיר ובמילואים, ניצחו את חמאס. מדינית, ממש לא. הצבא (שנכשל כישלון חרוץ ב־7 באוקטובר) הצליח, הממשלה נכשלה.

לסיוט הגדול ביותר של נתניהו כרגע קוראים איתמר בן גביר. נכון, במשפט מצבו ביש (עוד נחזור לזה), גם חוק ההשתמטות הולך וסוגר עליו, אבל בן גביר, נכון לרגע זה, הוא המפחיד ביותר. למה? בגלל האפשרות שבג"ץ יפסול אותו מכהונתו כשר לביטחון לאומי.

בסביבת נתניהו חוששים שאירוע כזה ינפח את בן גביר ל-15 מנדטים, ואולי אף יותר. הפעם, המנדטים האלה לא יבואו משמאל - הם יבואו מימין. זו הסיבה שבישיבת הממשלה נתניהו יצא מגדרו, קם ממקומו, דפק על השולחן וכמעט ביצע לינץ' יחידני במשנה ליועמ"שית, עו"ד ד"ר גיל לימון, שייצג בישיבה, שלא בטובתו, את גלי בהרב-מיארה.

נתניהו הוא, בבסיסו, אדם מנומס. הוא כמעט שאינו צועק, אינו מרים קול ואינו יוצא מגדרו. יש לו די שליחים, סייענים, לוחכי פנכה ועבדים נרצעים שעושים זאת עבורו. ועדיין, במהלך הישיבה, שבה התפתח "דיון" (מקהלה נבובה ומביכה של שרים המנסים להתחנף לאדונם) סביב סוגיית בן גביר, הוא איבד את זה. "זה לא יקרה", צעק על גיל לימון, "אני מציע שתשקלו את העמדה שלכם. פיטורי בן גביר לא יקרה!"

גיל לימון ניסה למנות את הסיבות, כולל העובדה שבן גביר משנה את הסטטוס קוו על הר הבית, למרות שמדיניות הממשלה הרשמית מתנגדת לכך. "אמרנו שאין שינוי בסטטוס קוו!", צעק נתניהו. "השינויים שבן גביר עושה לא משנים את הסטטוס קוו - זה בתיאום איתי!".

כן, האיש מנסה לגזול מבן גביר גם את השינויים על הר הבית. "זה בתיאום איתי", עאלק. זוכרים שלאחר אחד מסבבי הבחירות הוא נעמד מול המצלמות וסיפר ש"לא הסכמתי להבעיר את כל המזרח התיכון, יש דברים שאני לא מוכן לעשות כדי לנצח בבחירות", אחרי שבן גביר דרש ממנו לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית כתנאי לפרישתו מהמרוץ? אז זהו - המזרח התיכון כבר בער, תודה לאל. עכשיו מה שנשאר זה לנסות לחלץ כמה עצמות מפנכתו של בן גביר.

הסצנה שבה נעמד נתניהו על רגליו ראויה להרחבה. שולחן הממשלה ארוך - מאוד ארוך. צריך להכיל מספר אסטרונומי של חסרי חוליות ונטולי עמוד שדרה, וסגניהם. נתניהו יושב במרכז. מימינו, משמאלו ומולו - השרים. את גיל לימון הושיבו באחד הקצוות. בקצה השני, המרוחק, דמותו הסמוקה של דודי אמסלם. נתניהו, שהבין שלימון ממוקם בריחוק פיזי ניכר ממנו, פשוט קם והלך לכיוונו. הוא נעצר לידו והמטיר עליו את הגערות והצעקות מטווח קרבי. זו הייתה סצנה מדהימה.

שרי הליכוד עזרו לו. הצלחתו - הצלחתם. הרי המנדטים שיזרמו מהליכוד לבן גביר, אם אכן ייפסל על ידי בג"ץ, יבואו על חשבונם. זה עוד לפני השריונים של ביבי. אבל את האנקדוטה הקומית של האירוע סיפק יריב אחר של בן גביר, בשם בצלאל סמוטריץ'. "אתם מוסיפים לבן גביר 20 מנדטים", אמר בפרצוף השמור לצום ט' באב, "זה הדבר היחיד שאתם עושים כאן". סמוטריץ' צודק. אם אכן בג"ץ יפסול את בן גביר מהתפקיד, זה יהיה ניצחון פירוס מפואר מאין כמותו - שער עצמי מרהיב לחיבורים, מקרה קלאסי של צודק, לא חכם. מאוד לא חכם.

האירוע לא הסתיים בישיבת הממשלה. יומיים אחר כך הפתיע נתניהו ויצא עם בן גביר לסיור בנגב. כן, ביבי גילה פתאום את הנגב. מוטב מאוחר. כדאי שמישהו יספר לו שבית החולים המרכזי של הנגב, סורוקה, עומד עדיין בחורבנו. והמשילות המעטה שהייתה שם קודם - איננה. אבל נתניהו לא איבד את החדות הפוליטית שלו. הוא מביט במבצע הדאווין של בן גביר בתראבין, ומבין שגם זה עלול לעלות לו במנדטים. אז הוא הבליח יחד עם בן גביר בסיבוב הוואסח של אמצע השבוע, כדי לנסות ולהאציל חלק מהפייק הבן־גביריסטי גם לטובתו. כמה פתטי. כמה עלוב. כמה בלתי נתפס. האיש שסירב להצטלם עם בן גביר באירוע בחירות בכפר חב"ד, והסביר ארוכות ליונית לוי למה הנ"ל לא יהיה שר בממשלתו ואפילו לא ראש ועדה בכנסת, מתפלש עכשיו בעפרו של היורש הרוחני של כהנא והמעריץ הנלהב של ברוך גולדשטיין.

בינתיים, בחסות הכאוס הפוליטי, ממשיכה קואליציית העיוועים ששולטת כאן בהשתוללות חסרת רסן ותקדים. השיא הזמני - אל תדאגו, הוא יישבר בימים הקרובים - היה סביב העתירה שהגישו יאיר לפיד ויש עתיד, נעמה לזימי והדמוקרטים נגד העברת הכספים לחינוך החרדי, בניגוד לצו בג"ץ.

בג"ץ, בהרכב שמרני, פסל את ההעברה. בצדק. אין סיבה שרשתות שלא מלמדות ליבה ייתמכו מתקציב המדינה. אין סיבה שמגזר שממשיך להשתמט, למרות שעל פי החוק הקיים הוא צריך להתגייס, ימשיך לינוק מפטמות השפע של המדינה, שעליה הוא מסרב להגן. אלא שאז התבררה עובדה מדהימה: הכסף הועבר. הוא הועבר עוד לפני הדיון וההצבעה בוועדת הכספים. מסתבר שיש פרקטיקה כזו - פרקטיקה של ליסטים. הם מעבירים כספים כאוות נפשם ומקווים לאשר זאת אחר כך רטרואקטיבית. ואם זה לא יאושר? אז או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות - העיקר שהכסף עבר.

בבג"ץ ההרכב כמעט התפלץ. השופטת גילה כנפי שטייניץ פנתה לנציג המדינה בתקיפות ושאלה: „מתוקף איזה חוק או נוהל העברתם כבר את הכספים?". השופטת וילנר הוסיפה כי „מדובר בהתנהלות לא חוקית". היא הוסיפה: „ניהלתם דיון דמה (פייק) בוועדת הכספים; חברי הוועדה לא ידעו שמדובר בדיון שכולו משחק".

ההסבר של נציג המדינה להעברת הכספים ללא סמכות או אישור היה עלוב במיוחד: ביקשנו למנוע הלנת שכר, הוא אמר. סליחה? לא מדובר בעובדי מדינה, וגם לא בעובדי ציבור. הלנת השכר שלהם היא הבעיה של המוסדות שמעסיקים אותם - מוסדות שאינם מכירים במדינה, אינם מכירים בלימודי הליבה, אינם מכירים בדרישותיה ואינם מוכנים לפיקוח. עדיף היה לתת למילואימניקים ערבות ופיצוי על הלנות שכר למיניהן. או למפונים. או לתושבי קריית שמונה הדועכת. המוסדות שאליהם הועברו הכספים פועלים מחוץ למסגרת החוק: אינם מוכרים, אינם מדווחים ואינם חייבים דבר לאיש. אז שיסתדרו. אגב, המדינה מעניקה ערבות מדינה גם לתשלומי הארנונה של המוסדות הללו, תוך היאחזות בתיקון לחוק משנת 2017. כן כן - הם מתבטלים, ואנחנו משלמים. על הכול.

אז מה מלמד אותנו סיפור "הכספים כבר ברחו מהאורווה" הזה? מה יקרה כאן אם אכן תושלם ההפיכה המשטרית מבית מדרשם של לוין ורוטמן? כשכל שומרי הסף, הפקידים והיועמ"שים לא יהיו, או שיסורו למרות הממנים שלהם. במקרה כזה, גם בתי המשפט יתקשו להגן על כספי הציבור ועל הציבור עצמו. החלשת התקשורת תשרת את זה: על רוב מקרי השחיתות לא נדע; על אלה שנדע — לא נוכל להגיב. שומרי הסף בתוך הממשלה ייחלשו ולא יעצרו זאת, המעשים יהפכו לעובדות מוגמרות, ובתי המשפט — מוחלשים ומורתעים אף הם - יתקשו לעמוד בפרץ. הדמוקרטיה היא לא רק בתי המשפט". זו מערכת של כלים שלובים: שומרי סף ומנגנוני איזון, בקרה ופיקוח, שתפקידם להגן על הכסף שלנו, על הזכויות שלנו, על החופש שלנו. הם מנסים לפרק את זה. ככה פשוט.

בצמרת הבטחונית רווחת ההערכה שמינויו של האלוף רומן גופמן לראש המוסד, לא יצלח. גם אם הוא יאושר על ידי הוועדה למינוי בכירים, הוא ייפסל בבג"ץ. ההערכה הזו מבוססת גם על עדותו של אחד האישים הביטחוניים הבכירים בפני הוועדה. כמה פרטים מהעדות הזו דלפו לאחרונה והם משייטים בין מקבלי ההחלטות.

על פי גורם שנחשף לפרטי העדות ומקורב מאוד לאחד מחברי הוועדה, אותו בכיר ביטחוני תקף במילים חריפות את המינוי. הוא התבסס על הסתבכותו של גופמן בהפעלת הקטין אורי אלמקייס, שבהיותו בן 17 הופעל על ידי קציני מודיעין במסגרת מבצע השפעה והפעלת סוכנים במדינות אויב נגד גורמי טרור אסלאמי בחזבאללה, באיראן וביהודה ושומרון. מי שיזם את המבצע הזה היה מפקד אוגדת הבשן דאז, תא"ל גופמן. המבצע בוצע ללא הסמכה, ללא אישור משפטי וללא תיאום עם גורמי המודיעין.

אלמקייס נעצר במאי 2022 על ידי שב"כ ומשטרת ישראל, נחקר בעינויים, והוגש נגדו כתב אישום חמור. במשך שנה וחצי בהן הוחזק במעצר, לא טרח גופמן לקחת אחריות ולעדכן את גורמי האכיפה שאלמקייס חף מכל פשע והופעל על ידו. הוא פשוט נעלם, אדיש לגמרי לגורלו של קטין (אז) שגייס והפעיל. למזלו של אלמקייס, הוא הצליח להוכיח את חפותו וגירסתו בדצמבר 2023.

מה שקרה מאז לא ברור. על פי כמה פרסומים, הסנגוריה הצבאית ביקשה מהפרקליטות הצבאית לחקור את גופמן ושני קצינים נוספים, זוטרים ממנו, בטענה כי בבדיקה הצה"לית של הפרשה הם טייחו את האירוע והסתירו פרטים - כולל גרסאות סותרות ושקרים. זה, כנראה, לא קרה.

בינתיים פרסם העיתונאי יואב לימור כי גופמן הוא "שור מועד" בתחומים האלה. מתברר שבתקופה קודמת, כשהיה מח"ט בית לחם, הוא הפעיל פלסטינים כסוכני מודיעין ועשה זאת תוך דילוג על כל התיאומים הנדרשים ועל כל הכללים האפשריים - בלי תיאום עם שב"כ, ועל דעת עצמו בלבד.

זה מה שהבכיר הביטחוני אמר לוועדה, פחות או יותר: ראש המוסד הוא התפקיד היחיד בישראל שבו אין על בעל התפקיד רגולציה כלשהי. הוא עושה כאוות נפשו. הוא לא כפוף לכלום. אין עליו רגולציה.

הוא פועל במחשכים, באזור הדמדומים, נוקט פעולות דרמטיות בלי הסדרה ובלי פיקוח, מקבל החלטות - ואין מעליו מנגנון סדור של בדיקה, פיקוח או אישור. זוהי מהות התפקיד. ג'יימס בונד התפרסם כמי שיש לו „רישיון להרוג". למוסד אין רישיון בלאנקו להרוג. מבצעים שעלולים לגרום להרג בני אדם מאושרים ב־ור"ש (ועדת ראשי השירותים, שבה יושבים גם ראש אמ"ן, ראש המוסד והמזכיר הצבאי של רה"מ), אך רוב רובם של מבצעי המוסד מתבצעים ללא אישור כלשהו.

במצב הנוכחי, למנות לתפקיד כזה - שדורש שיקול דעת רב, זהירות מובנית, הקפדה על כללי בטיחות, ניסיון ממושך וכדומה - אדם שכבר עשה לעצמו שם של "שור מועד" בדיוק בתחום הזה, ושאין לו ניסיון מודיעיני כלשהו, זה פשוט לשחק באש. ראש המוסד, אמר הבכיר, צריך להגיע לתפקיד כשיש לו קווים אדומים ברורים, כשהוא יודע להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור, ובין ההיבטים השונים וההשלכות של פעולות המוסד. ההסתבכויות של גופמן מעידות על חוסר התאמה קיצוני.

בשלב מסוים התקוממה חברת הוועדה, הפרופ' טליה איינהורן (אימא של החשוד הנמלט), ואמרה בעניין הסתבכויותיו של גופמן: "טוב, יש שתי גרסאות". היא רמזה לכך שגופמן מכחיש. "אין שתי גרסאות", ענה הבכיר. "ברגע שזה נבדק והוא קיבל הערה פיקודית, סימן שזה נכון. יש רק גרסה אחת", השיב לה.

אין בקטע הזה כוונה להטיל דופי בגופמן - קצין מוערך ואמיץ שנפצע ב-7 באוקטובר. יש כאן דופי במי שמינה אותו. מי שחזר מהביקור הראשון אצל טראמפ אחרי הבחירות בארה"ב, כינס את כל ראשי זרועות הביטחון ונשא בפניהם, כפי שפורסם כאן בזמנו, את „נאום הנאמנות". טראמפ מנקה את כל האורוות, אמר נתניהו לבכירים הנדהמים; הוא מעיף את כל מי שלא נאמן לו ומביא רק אנשים נאמנים. „זה בדיוק מה שנעשה כאן - יהיו כאן רק אנשים נאמנים לי אישית".

זה הצליח בשב"כ, עם דוד זיני (רמת הנאמנות האישית שלו לנתניהו תוכח או תוזם בהמשך), וזה נמשך עכשיו עם רומן גופמן. נתניהו מקווה שהעובדה שהוא שותל לתפקידים הכל־כך רגישים האלה מועמדים שלא מתאימים ולא היו יכולים להגיע בחיים אפילו לסביבה הקרובה של התפקיד, תייצר את אותה "נאמנות אישית" שלה הוא כל כך זקוק. זה לא תמיד הצליח לו בעבר: לא עם מנדלבליט, לא עם רוני אלשיך, לא עם מבקר המדינה הקודם יוסף שפירא, ובטח לא עם הרמטכ"ל אייל זמיר. אבל הוא לא מתייאש וממשיך לנסות. זיני וגופמן נראים כמו "נאמנים, הדור הבא". נחיה ונראה.

אני מתקשה להבין מה מתרחש בין שתי אוזניו של מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב דני לוי. איפה הכבוד העצמי שלו? איפה מחויבותו לשלטון החוק? האם הוא חושב שבדרך הזו ייזכר כמי שניהל את משטרת ישראל על פי דין ולטובת הציבור, או כסחבה משומשת הנגררת אחרי בן גביר ומנקה את כל מה שהנ"ל משאיר מאחוריו?

העובדה שהוא ממשיך לעכב את פרסום ממצאי חקירת הפצ"רית היא יותר ממדהימה. מלכתחילה אין לו סמכות לכך. גם אחרי שדרש השלמות וקיבל אותן, הוא ממשיך לעמוד בסירובו. דני, אתה מאמין שאם הממצאים ימשיכו להיות תלויים באוויר, הם פשוט יתייבשו, ינשרו ויתפוגגו? אתה לא מבין שזה יתפוצץ לך בפרצוף?

הכול התחיל בכך שבן גביר הסתובב בינינו לאורך שבועות וטען - בעצם לא טען אלא הודיע - באותו ביטחון עצמי בן־גבירי, שבו הודיע שיחזיר את המשילות לישראל, שהיועמ"שית הייתה שותפתה לפשע של הפצ"רית. לא היה לו ספק כלשהו בכך. תיכף היא תיחקר, ואחר כך תיעצר, וכך הוא יוכל להמשיך לכהן בכל תפקיד שירצה, לתפארת מדינת ישראל (או יהודה).

אפס. החקירה לא העלתה שום דבר כזה. להפך: היועמ"שית לא ידעה ולא הייתה שותפה. גלי בהרב-מיארה היא בעצם אחת הקורבנות של מעשיה של הפצ"רית, שרימתה, לכאורה, גם אותה. דני לוי יודע שפרסום ממצאי החקירה יעמיד את בן גביר במבוכה, וכשבן גביר במבוכה - לוי לא יודע מנוחה. הוא מרכין ראש ומחכה לכאפה. זה חייב להסתיים.

משטרת ישראל הפכה לקרקס. היא לא מסוגלת להתמודד עם אף אחד מהאתגרים העומדים בפניה. היא משקיעה את מירב האנרגיה, היצירתיות וכוח האדם שלה באוהדי האולטראס של הפועל ת"א, בגין השלכת כמה אבוקות (שני פצועים קל), רק משום שלוי יודע שאיתמר בן גביר שונא את הפועל ואת אוהדיה. היא הופכת ציבור של עשרות אלפי ישראלים טובים, משרתים ועובדים, לאויבי הציבור. היא מפחדת לומר את האמת בפרשת הנהג הערבי שדרס למוות את הילד החרדי. היא חוקרת בעירום מפגינים נגד הממשלה. היא מקדמת קצינים שהתעמרו במפגינים, ועצרו בשבת בבוקר נשים מבוגרות בביתן על חלוקת פליירים. רשימת ההישגים הגרוטסקית של המשטרה ארוכה כאורך רשימת הנרצחים. אין טעם להניח את כולה כאן. יש טעם להניח שבקצב הזה המשטר באיראן ייפול (אמן), אבל איראן החדשה מוקמת לנו כאן, מול העיניים - כולל הבסיג'.