עליונות של איש אחד: כך הפכה ונצואלה למגרש המשחקים הפוליטי של טראמפ

תפיסת נשיא ונצואלה ניקולס מדורו הייתה שיאו של מבצע "חנית דרומית", שנמשך ארבעה חודשים וכוון נגד "קרטל השמשות" בראשו עמד מדורו, לפחות לטענת ממשל טראמפ.

מה קרה שארה"ב נזכרה במדורו ומדוע פתאום הוא הפך לסוחר הסמים החשוב בעולם, שמצדיק הקצאת 10% מהכוח הצבאי ללכידתו? ההסברים מגוונים: הנפט של ונצואלה, חזרת דוקטרינת מונרו כדי לבלום את סין באמריקה הלטינית וכמובן, הרצון להביא לשינוי משטר שישרת את האינטרסים של ארה"ב. להסברים הללו יש משקל מסוים, אבל ברובם הם נימוקים בדיעבד לאירוע שהתחיל באקראיות מוחלטת והתגלגל, בגלל צרכים פוליטיים וחוסר קוהרנטיות בממשל, לכדי ספין שצבר תאוצה, הפליג דרומה לוונצואלה והפך לאירוע צבאי ומדיני מכונן.

כדי להבין מהיכן התחיל הסיפור, יש לחזור לממשל טראמפ הראשון. כשהממשל דן בזמנו בשאלת ההתמודדות עם הקרטלים במקסיקו, גורמי שוליים במעגל MAGA הציעו "להפציץ את הקרטלים". רעיונות שנדחו אז על ידי "המבוגרים האחראים" כמו מזכיר ההגנה מק'מאסטר. אבל באחת הפעמים, לאחר ישיבה בנושא, טראמפ עבר בדיקה רפואית אצל רופא של הצי. טראמפ טעה לחשוב שהרופא, קצין במדים, נכח בדיון - ושאל אותו לדעתו על הרעיון. באירוניה של ההיסטוריה, טראמפ הבין מתשובתו המתחמקת של הרופא, כי הצבא תומך ברעיון.

מאז נשתל זרע הרעיון בראשו של טראמפ. בתקופת ממשל ביידן צבר רעיון הפצצת הקרטלים תאוצה על ידי רפובליקנים שראו בו סיסמה חדשה, חלופה ל"בניית החומה" ודרך לנגח את ביידן. סיסמאות אלו התגבשו להצעות חוק בקונגרס, ויותר חשוב מכך, אומצו לתוך קמפיין הבחירות של טראמפ ב-2024. כך, בסופו של דבר מה שהחל בשוליים הרפובליקנים, הפך לקו מדיניות רשמי של ממשל טראמפ השני, שהחל מכריז על עשרות קרטלים באמריקה הלטינית כארגוני טרור והיה נחוש לממש את הבטחת הבחירות, כשהפעם נעדרו "המבוגרים האחראים" של הכהונה הראשונה שיכלו לבלום זאת.

עם זאת, עד מרץ 2025, ונצואלה לא הייתה על הכוונת - השליח גארנל השיג הסכם עם מדורו על פעילות חברת הנפט שברון וקבלת טיסות לגירוש מהגרים, ונראה היה שהיחסים הוסדרו.

השינוי המשמעותי בא עם כניסת רוביו גם לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, ובעיקר אחרי שהממשל "קיבל תיאבון" מהצלחת התקיפה באיראן. העלייה במעמדו ביטאה שינוי במדיניות החוץ ובנכונות לקחת סיכונים. כאן נפגשו התפיסה האסטרטגית של רוביו עם הצרכים הפוליטיים של הממשל - השערוריות והירידה בתמיכה מבית פגשו את שאיפותיו לשינוי אסטרטגי במרכז אמריקה. כך נולד מבצע "חנית דרומית", שהחל בספטמבר בתקיפת סירות סמים, ולאחר מכן בלכידת מכליות נפט.

השימוש במלחמה בסמים לצרכים אסטרטגיים ופוליטיים היא לא מהלך חדש לטראמפ. בשלהי 2017 הוא פתח במבצע "סופת ברזל" באפגניסטן נגד תעשיית הסמים של הטאליבן, מתוך הגיון דומה: פגיעה בסחר הסמים כדרך להביא אותם לשולחן. הטאליבן אכן באו לשולחן - אבל בגלל תיווך קטארי, לא בגלל התקיפות. המחשבה הזו נותרה: גם כעת ההנחה הייתה שלחץ ותקיפות יאלצו את מדורו לפרוש, או את סביבתו להיפטר ממנו. אבל זה לא קרה.

הממשל ציפה להישגים מהירים, אבל החל להסתבך: האשמות בפעולה בלתי חוקית, בפשעי מלחמה ובגרירת ארה"ב למלחמה שאיש לא רוצה בה. בכל סקר רוב האמריקנים התנגדו למלחמה נוספת ורבים לא הבינו במה מדובר. מבצע "חנית דרומית" הפך לעול פוליטי והיה צריך למצוא דרך לסיים אותו. הלחץ - תקיפת סירות והסגר על מכליות - לא הניב תוצאה. מדורו לא זז.

המוצא היה להיפטר ממדורו בלי לשקוע למלחמה ארוכה. לכן המבצע תויג לא כפעולה צבאית אלא כאכיפת חוק - מימוש צו מעצר כנגד סוחר סמים. המסגור הזה מאפשר לממשל להתמודד עם הביקורת על פתיחה במלחמה ללא הסמכת הקונגרס. אבל הסיפור האמיתי של לכידת מדורו הוא לא בקראקס - אלא בוושינגטון.

לא סין, לא נפט ולא שינוי משטר לדמוקרטיזציה בוונצואלה הם ההסבר המלא למבצע. ההסבר הוא פוליטי ברובו: נשיא שנכנס לשנת בחירות אמצע על רקע שערוריות בבית, קשיים כלכליים וחוסר נחת ציבורי מהתנהלותו - ושנחוש לייצר הישגים, או מראית עין שלהם, גם מבלי אישור הקונגרס ובהתרסה. טראמפ פעל כנגד סמכויות הקונגרס והבהיר כי הוא חש משוחרר מכל סמכות ומגבלה על כוחו.

ומה באשר לוונצואלה? האם המבצע יביא לשינוי משטר ודמוקרטיה? מוקדם להסיק. המשטר בוונצואלה אינו תמונת מראה לאיראן, למרות היחסים הקרובים. מארג בעלי הכוחות עשוי למנוע שינוי ופשוט להציב שליט חדש מתוכם. ואין לשלול שהמבצע עצמו נעשה בסיוע גורמים מתוך המשטר, שהיה להם נוח להיפטר ממדורו.

וארה"ב? האם היא תרצה להבטיח מעבר למשטר דמוקרטי? לא בהכרח. אמנם בהצהרה אמר טראמפ כי "ארה"ב תנהל את וונצואלה עד להעברה מסודרת של השלטון", אך לא ברור אם יש מאחורי ההצהרה מעשים - לארה"ב רק 15,000 חיילים בקריביים, מספר זניח מול הנדרש לניהול מדינה ענקית כוונצואלה. סביר יותר שאם יעלה שליט חדש שנוח לממשל, טראמפ יסתפק באמירה הישנה: "הוא דיקטטור, אבל הוא הדיקטטור שלנו".

הכותב הוא מרצה באוניברסיטת בר אילן, מומחה לפוליטיקה של המלחמה בסמים ולמדיניות חוץ אמריקנית