בא לברך ויצא מקלל: טראמפ הזכיר לכולנו - נתניהו הביא את ישראל לסף השמדה

אנחנו עוד לא יודעים מה סוכם שם, במאר-א-לאגו. חמאס לא התפרק עדיין מנשקו, גם חיזבאללה לא, איראן ממשיכה לייצר טילים בליסטיים, רג'פ טאיפ ארדואן ממשיך לחרחר מדנים ונזקים, אחמד א-שרע אל-ג'ולאני ממשיך "לא להיות נער מקהלה", והכל לוט בערפל. הדברים החשובים ביותר שנאמרו בפסגה יצאו מגרונו של הנשיא דונלד טראמפ, שלא היסס לאיים במפורש על איראן בתקיפה נוספת, שלנו ואולי אפילו שלהם, אם הם "ימשיכו להתנהג רע", כשפתו הציורית.

לדברים האלה, כשהם באים מפיו של האיש החזק (וגם הלא צפוי) בעולם, יש חשיבות משמעותית. אישית, אני מוכן לסלוח לטראמפ על הכל, כולל הכל, רק בזכות הנושא הפעוט הזה, איראן. הוא סיפק חלק מהסחורה ועל פי כל הסימנים, יש מצב שצפוי עוד משלוח. אלא אם כן העם האיראני לא ישכיל להפיל סוף סוף את אייתולליו.

אבל היה שם עוד משהו. חצי מצחיק, רבע גרוטסקי, רבע מפחיד. זה קרה בשלב המחמאות הטראמפיסטיות, כשהנשיא פרכס את ראש הממשלה, שעמד מבויש לצידו, בשלל סופרלטיבים שכמעט וגרמו אפילו לבנימין נתניהו עצמו להסמיק. אני מניח שלא נותרה עוד פודרה בפלורידה. טראמפ אוהב את החלק הזה במגעים שהוא מקיים עם מנהיגים זרים, בעיקר כי זה לא עולה כסף. חינם לגמרי. אין מכס על מחמאות.

הנשיא, נרקיסיסט עם תעודות בעצמו, יודע לזהות נרקיסיסטים מקילומטר ויודע כמה כדאי להחמיא להם. זה לא מקרה שברשימת מוחמאיו הקבועים מככבים טיפוסים כארדואן, פוטין ופעם אפילו קים ג'ונג-און. אבל אז, בין מחמאה אחת לרעותה, טראמפ אמר שישראל קיימת בזכות נתניהו. לא הרצל, לא בן-גוריון, לא אברהם, יצחק ויעקב. נתניהו. בזכותו אנחנו כאן. אני לא מגזים. ואז, הנשיא הוסיף וגילה לנו שאלמלא נתניהו, ישראל הייתה מושמדת. הוא חילץ אותנו ממש ברגע האחרון. מין שילוב של סופרמן, באטמן, ספיידרמן ופופאי (דה סיילור מן). כמה מדהים לגלות שביבי בעצם הציל אותנו. את כולנו. כלומר חוץ מאלה שהוא לא הספיק להציל, כי לא העירו אותו בזמן. אותם 2,000 חסרי מזל שפספסו את המשיח.

כאמור, לא צריך לקחת את זה ברצינות. הרי טראמפ גם אמר שחוץ ממנו אף אחד לא החזיר חטופים (ביידן החזיר גם החזיר), טראמפ גם אמר שאוקראינה היא שתקפה את רוסיה ועוד רשימה אינסופית של אמירות שהקשר בינן לבין המציאות דומה מאוד לקשר בין נתניהו להצלתנו.

אלא שהאמירה הזו שווה עיון נוסף. טראמפ בא לברך ויצא מקלל. כי הדברים שאמר מזכירים לנו מה באמת קרה כאן ב-7 באוקטובר. חוץ מהאסון. שנתיים ורבע אחר כך, האבק שקע, השתילים שעל הקברים צומחים לגובה ואנחנו מתחילים להבין. באמירה ש"ביבי הציל את ישראל" טראמפ בעצם מודה ומדגיש שישראל, המעצמה הצבאית, מודיעינית, כלכלית וטכנולוגית החזקה ביותר במזרח התיכון, בפער עצום מכל השאר, כמעט הושמדה ב-7 באוקטובר. אחת המדינות החזקות בעולם, שמסוגלת לחסל יתוש במעופו בין מאדים לנגה ולקיים מטס ראווה במשך 12 ימים רצופים בשמי טהרן בלי שאף טייס נשרט, עמדה על סף כיליון. ולא, ביבי לא "הציל" אותה. ביבי הביא אותה למצב הזה. לסף ההשמדה.

זה כמעט בלתי נתפס. מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים וירדן וקריסתו של הצבא הסורי, ההנחה המקובלת הייתה שאין על ישראל איום קיומי (עם כוכבית על הגרעין האיראני כמובן, אבל אנחנו עוד לא שם). כן, יש טרור. וכן, יש רקטות וטילים. אבל אלה לא דברים שיכולים להביא להשמדתה של מדינה. חסן נסראללה היה אכן מטרד טורדני במיוחד וגם חמאס התגלו כחבורה עקשנית, אבל בין זה לבין סכנת השמדה מהסוג של ערב מלחמת ששת הימים או במהלך מלחמת העצמאות, אין דמיון. בכל הפרמטרים, ישראל היא מעצמת על. על פי פרסומים זרים, אפילו בפרמטר הגרעיני.

אלא שהרופסות הנפשעת של נתניהו, ב-18 שנותיו בשלטון, ההתעלמות המוחלטת מהתעצמות חיזבאללה וחמאס, מדיניות ה"הכלה", הבריחה המבוהלת מכל עימות, הסירוב המתמשך לחיסול ראשי חמאס, הזרמת הכספים לתוך הרצועה והפחד המצמית מחיזבאללה ומהאפשרות להיקלע למלחמה נגדו, המיטו עלינו מצב שב-7 באוקטובר, אם נסראללה ועלי חמנאי מחליטים להצטרף בכל הכוח והאמצעים שעומדים לרשותם למתקפת הנוח'בות - אין לדעת איך זה היה נגמר.

בעצם, אולי יש לדעת. האלוף (במיל') גיורא איילנד, שלא עשה לעצמו שם של צמחוני, אמר השבוע שאלמלא השגיאה של נסראללה וחמינאי שלא הצטרפו ליחיא סנוואר ומוחמד דף ב-7 באוקטובר, "לא הייתה קיימת היום מדינת ישראל. המדינה הייתה כפסע משואה שלא דומה למה שקרה ב-7 באוקטובר, אלא למה שקרה במלחמת העולם השנייה. אנחנו וילדינו ונכדינו היינו שחוטים כאן מזמן, היינו במרחק של פסיק מזה, רק כתוצאה משגיאות גורליות של אויבינו".

איילנד דיבר בערוץ 12 ובכאן רשת ב', ואמר ש"ישראל הייתה קרובה ב-7 באוקטובר לחיסולה המוחלט, ואני יכול בקלות להוכיח מקצועית שזה מה שהיה קורה". לדברי איילנד, אם נסראללה וחמנאי היו מבינים את המצב ומפעילים את כל הכוח שברשותם, זה היה נגמר בשואה. "חיזבאללה היה מסוגל בשעות האלה של שבת לכבוש את הגליל כולו, להגיע למפרץ חיפה, רמת דוד, לנמל חיפה, ששם נמצא רוב הצי הישראלי. יש להניח שאם איראן הייתה משגרת אז, ואף אחד לא היה מפריע לה לירות, נניח 200 טילים בליסטיים על מטרות חיוניות במדינת ישראל, לא היה לזה מענה. ואם זה היה מתפשט ליהודה ושומרון, לקו התפר, לעוטף ירושלים, לאן הדברים היו מגיעים. ישראל ניצלה במזל שקשה מאוד לדמיין, כתוצאה משני המחדלים של נסראללה וחמנאי".

יכול להיות שאיילנד מגזים קצת. יש לו גם נטייה להגזמה. אבל אין ספק שאם חיזבאללה ואיראן וכל הפרוקסיז, מהמיליציות השיעיות דרך החות'ים ואולי אפילו חלקים מערביי ישראל היו מצטרפים לחגיגת 7 באוקטובר, זה היה נגמר באסון שממדיו היו מעמידים את מה שבאמת קרה ב-7 באוקטובר כתאונת דרכים קלה.

ועדת החקירה הממלכתית, שחייבת לקום, אם לא עכשיו אז אחר-כך, תצטרך לבדוק את זה. לא רק את המחדל הצבאי והמבצעי שעליו כמעט ואין מחלוקת והאחראים לו לא מפקפקים לרגע באחריותם. כמו שנהוג בחיל האוויר לתחקר גם את מה שלא קרה, או שכמעט קרה, כך גם הפעם. חייבים לשחזר את האירוע כולו, כדי להפיק את הלקחים ולוודא שזה לא יקרה שוב. וכדי לשחזר אותו, צריך לעשות דבר אחד פשוט וקטן: לשחזר את שנות נתניהו.

הסיבה פשוטה: לפני נתניהו, היו כאן ראשי ממשלה שלא הסכימו "להכיל". ראש הממשלה שקדם לו, אהוד אולמרט, יצא למלחמה נרחבת בצפון על הפרת ריבונות של חיזבאללה. ראש ממשלה אחר, אריאל שרון, שקדם לאולמרט, יצא למבצע צבאי נרחב שארך יותר משנתיים בעקבות גל טרור. מבצע שפירק את קיני הטרור בכל הערים הפלסטיניות וניקה, לפחות זמנית, את הקסבות ומחנות הפליטים.

מי שלא יצא לשום דבר, היה נתניהו. מי שהסכים לבלוע כל מה שהנחשים סביב האכילו אותו, היה נתניהו. מי שקפא כאיילה נרעדת באמצע הלילה מול פנסי מכונית כשהתעוררנו בוקר אחד עם 3 אוהלי חיזבאללה בתוך שטחנו, היה נתניהו. מי שסבב אחרי סבב נמנע מעימות עם חמאס וחשש להכניס את צה"ל לרצועה, היה נתניהו. מי שהבטיח להפיל את חמאס אבל בפועל הגדיל והעצים את חמאס, היה נתניהו.

אני יודע שקוראי הטור הזה מכירים את הרשימה הזו בעל פה, אז אעצור כאן. אבל רק נתניהו מסוגל לדרדר לעברי פי פחת מדינה עם חיל האוויר העוצמתי, המדויק והיעיל ביותר בעולם (זה בדוק), עם ארגוני מודיעין שנערצים ונלמדים בכל רחבי העולם, עם צבא שהוכיח את עצמו אין-ספור פעמים, מתקדם ומצויד וחזק לאין שיעור מכל הצבאות הסובבים אותנו גם יחד בפער עצום, עם יכולות טכנולוגיות שאין לאף אחד בעולם, עם יכולות יירוט מדהימות ושומטות לסת, עם כלכלה עוצמתית ותוצר שעולה על כל הסביבה, עם צבא מילואים יעיל ונחוש שמתייצב בכל רגע נתון ועושה כל מה שצריך לעשות, עם יחידות מיוחדות ברמה הגבוהה ביותר בדברי ימי הקומנדו, וגם הרשימה הזו יכולה להימשך לנצח. אז איך מדינה כזו מוצאת את עצמה בוקר אחד כפסע מהשמדה? תשאלו את נתניהו. רק הוא יכול.

מכונת הרעל, שמנסה למלט את האחראי העיקרי מאחריותו, מדברת על ההתנתקות. אפשר להתווכח על ההתנתקות כמה שרוצים, אבל בדבר אחד אין לי ספק: אם אריאל שרון היה נוכח לדעת שחמאס מקים ברצועה את חיזבאללסטן, הוא היה יוצא ל"חומת מגן" גם ברצועה. מאיפה אני יודע? הוא עשה את זה ביהודה ושומרון על הרבה פחות. שרון ידע להודות בטעויות וידע גם לבצע פניות פרסה מסמרות שיער במהלך הקריירה שלו. הוא לא היה נותן למפלצת החמאסית לגדול שש דקות מחוות שקמים.

על אולמרט אין מה להרחיב את הדיבור. הוא היה האחרון שיצא למבצע משמעותי ברצועה, ב"עופרת יצוקה", ואם זה היה תלוי רק בו, המבצע הזה היה צריך להסתיים בהפלת שלטון חמאס. על אביגדור ליברמן ונפתלי בנט לא צריך את ההערכה שלי, יש את הספר האוטוביוגרפי של אחד בשם ביבי נתניהו, בו הוא מקונן ומתלונן על הרפתקנותם של השניים, שדחקו בו שוב ושוב להיכנס לעזה ולפרק את שלטון חמאס. נתניהו מסביר שם, בכישרון רב (למרבה הצער אין בריטון במהדורה מודפסת), את כל הסיבות שבעטיין אסור לשעות לדרישותיהם המופקרות של שני אלה: אנחנו לא רוצים לשלוט בשני מיליון פלסטינים, ניאלץ לקבור עשרות חיילים, וכו' וכו'.

ובכן, קברנו מאות חיילים, קברנו אלפי ישראלים, אנחנו מטופלים בעשרות אלפי פצועים, הרגנו עשרות אלפי פלסטינים, הפכנו את עצמנו למצורעים בעולם וכל זה, כי בנימין נתניהו הוא המנהיג הפחדן, הרופס והבורח ממגע שהיה כאן אי פעם.

תגידו שהוא שינה את פני המזרח התיכון, היכה את חיזבאללה ואיראן והחטיף לחמאס את המכה הקשה בתולדותיו? נכון. הוא היה ראש הממשלה כשכל זה קרה והוא הצליח לא להפריע לזה יותר מדי. כל מי שיודע איך התנהלו הדברים מכיר את העובדות. אבל מה זה חשוב? הרי הוא עשה את כל זה אחרי, ולא לפני האסון. הוא אמור היה לעשות את זה לפני. הוא העיד על עצמו שהוא "שומר ביטחון ישראל", והוא אמר על עצמו שהוא מומחה בזיהוי איומים, והוא הסביר שרק ראש הממשלה אחראי על נושאי הביטחון בישראל ו"זו המשמרת שלנו, עכשיו האחריות היא עלינו".

אבל אלה היו דיבורים. במעשים, הוא הצטיין הרבה פחות. בהקשר הזה, אני מתכבד לנצל את הבמה הצנועה הזו כדי לזרום עם הדרישה השלטונית האולטימטיבית לקרוא למלחמה האחרונה "מלחמת התקומה" ומבקש, בצניעות, לשנות בשם הזה רק אות אחת. להחליף את הקו"ף בנו"ן. זו הייתה מלחמת התנומה. היפהפייה הנרדמת הייתה בנימין נתניהו, שבמשך שני עשורים נתן למפלצות השונות להתפתח, לשגשג ולהתעצם על הגדרות שלנו. הוא לא עשה דבר נגד זה, אלא להיפך: הוא עזר לממן את זה.

למרבה הצער, בניגוד לאגדה ההיא, ברגע האמת לא הגיע אף נסיך לנשק אותנו. הגיעו הנוח'בות. והכל, כולל הכל, רשום על שמו של עוכר ביטחון ישראל. את זה גם אלף מכונות רעל לא יצליחו לשנות.

בינתיים, עולם כמנהגו נוהג. יעקב ברדוגו שואל את הנשיא טראמפ "מה עם החנינה" ומקבל תשובה הזויה; יו"ר ועדת הכספים, מהאנשים הנוראים בכנסת, כמעט מכה את היועצת המשפטית של הוועדה; שר האוצר, אותו סגן ראש השב"כ יצחק אילן כינה "טרוריסט יהודי", מתנפל על נשיא בית המשפט העליון בדברי הסתה קשים; שריף מגוחך בשם איתמר יוצא לסיבוב דאווין בתראבין (ובינתיים אנחנו ממשיכים לספור גופות של נרצחים); השרה המופקדת על התחבורה מבלה עם הזוג המלכותי במיאמי בעוד שיאי ההרוגים בתאונות דרכים נשברים, וזו רשימה מאוד חלקית.

בכל הקשור לחיים עצמם, אני אתמקד היום בקריית שמונה. עיר למודת סבל ותלאות, שהייתה אזור ספר מופצץ במשך עשורים שלמים ובכל פעם שהרימה ראש והחלה לבנות את עצמה, ספגה מהמציאות חבטות קשות שהפילו אותה לקרשים. כמחצית מתושביה לא חזרו הביתה. העיר עצמה גוססת. הצעירים עוזבים, האוכלוסייה החזקה איננה, העסקים הקטנים נסגרים, הגדולים מזמן עזבו. חממות הפוד-טק שהחלו להפיח שם תקווה, נעלמו אף הן.

ואיפה הממשלה? זה לא מעניין את הממשלה. למה? כי ראש העיר אביחי שטרן, שהעז לא לרקוד לצלילי החליל הביביסטי בשנים האחרונות, ניצח את המועמד המשפחתי, אחד בשם אלי זפרני, שגם מי שהסתובב אי פעם ליד שרה נתניהו יודע שהוא נחשב לקמב"ץ המשפחתי שלה בצפון.

זה סיפור אמיתי. כמה שהוא אמיתי, ככה הוא מצמרר. לא מדובר באיזה עיר צפונבונית עמוסת הייטקיסטים ושמאלנים. קריית שמונה חשובה לישראל יותר מעיר רגילה. תושביה שייכים לפריפריה, מצביעי ימין, עיר ליכודית מסורתית. על פניו, הממשלה הייתה צריכה להתאבד על שיקום קריית שמונה. גם פוליטית, גם ממלכתית, גם עניינית. במציאות, הממשלה משקמת את קריית שמונה בערך כמו שהיא משקמת את בית החולים סורוקה או את מכון ויצמן. דחוף יותר להמשיך להגדיל את הכספים הקואליציוניים (ששברו השנה את שיא כל הזמנים).

גדי איזנקוט עלה אתמול לקריית שמונה ואמר שם: "מי שלא בונה כאן עתיד לדור הצעיר, מפקיר את התושבים ואת קו ההגנה הראשון של ישראל". יום לפניו, סייר שם נפתלי בנט. בעקבות הסיור, העלה פוסט תחת הכותרת "שיטת זפרני". בנט מספר שכשראה שהאצטדיון של עירוני קריית שמונה עומד עדיין בשיממונו לאחר פגיעת טיל (לפני שנתיים), שאל למה לא משפצים אותו. קריית שמונה נאלצת לשחק מאז בנתניה. "בגלל זפרני", אמרו לו. מי זה זפרני? שאל. הסבירו לו. בן חסותה של הגברת נתניהו שהתמודד לראשות העיר, והפסיד.

מאז, יצאה ההוראה (לכאורה) שאף שר ליכוד לא מגיע, אף אחד לא מבקר, אין תקציבים, אין שיתופי פעולה. מיקי זוהר, למשל, השר האחראי (תרבות וספורט), לא היה שם אפילו פעם אחת מאז שהטיל פגע באצטדיון. כך עבר בנט ממקום למקום בעיר הגוססת ובכל פעם ששאל איך יכול להיות ששום דבר לא קורה ושום דבר לא משוקם ושום דבר לא מתחדש, לחשו לו "זפרני". כשביקר בנחל היפהפה שזורם בסמוך לעיר, סיפרו לו שיצא קול קורא למימון שיקום הנחלים בצפון הארץ של המשרד להגנת הסביבה. נו, ומה קרה? קריית שמונה ניגשה ולא קיבלה שקל. כשפנו לעידית סילמן, כך סיפרו לבנט, ושאלו למה, אמרו להם "זפרני".

החלטתי לנסות לברר מה קורה שם לא דרך פוליטיקאי, אלא דרך מישהו שיש לו הכי הרבה קבלות בנושא המאמץ לבנות את הגליל כמצודת כוח ישראלית של טכנולוגיה, אקדמיה ומצוינות. אראל מרגלית. הוא ניסה את כוחו בפוליטיקה. זה לא הסתייע. מרגלית בנוי למעשים, לא לדיבורים. האיש מולטי מיליונר, יש לו מרכזי וערי הייטק בחצי עולם, כולל ניו יורק, ועוד לפני המלחמה הוא הקים מרכזים כאלה גם בקריית שמונה ובגליל העליון. לרגעים מסוימים לפני 7 באוקטובר היה נדמה שהחזון של מרגלית יתגשם. שקריית שמונה בכלל והצפון בפרט יהפכו להאב של טכנולוגיה, תעסוקה ומצוינות.

שאלתי אותו מה המצב. "קשה", אמר, "אנחנו שנה אחרי הפסקת האש, היו בגליל העליון ובקריית שמונה 2,000 עסקים קטנים ובינוניים. חצי נסגרו. המחצית השנייה, שפתחו מחדש, במצב קשה. מתוסכלים, מיואשים, בלי תמיכה, בלי הטבות, בלי סיוע אמיתי".

שאלתי למה. "זו תסמונת הממשלה הקמצנית אחרי מלחמה", אמר מרגלית, "כל מי שמבין יודע שאחרי מלחמה ממשלות צריכות להפגין נדיבות ולשפוך הרבה כסף באזורים שנפגעו כדי לא להיקלע למיתון, זה מה שהיה אחרי מלחמת לבנון השנייה, וזה מה שלא קורה עכשיו. להתחשבן על בעלת חנות אופנה על המלאי שלה, זה פשוט לא להבין שום דבר. לתת לבעל נכס שעמד מושכר ועכשיו עומד ריק פיצוי רק על ההוצאות שלו, ולא על אובדן ההכנסות, כנ"ל. זה פשוט טמטום מופלג".

מה עם כל המיזמים שלך, עם הסטארט-אפים, עם "מרגלית סטארט-אפ סיטי" שהשקת בקריית שמונה, עם כל המיזמים האחרים? זה חוזר? שאלתי. "לפני המלחמה זה היה מטורף, היה פיצוץ", הוא מתוודה, "היו כאן מיזמי פוד-טק, אגרי-טק, קליימט-טק (אקלים), ידענו שהגליל לא יהיה תל אביב, אבל מספיק שהוא יהיה הגליל. יש תחומים כמו החקלאות וכל האירוע הביולוגי והאקלימי שהגליל יכול להוביל בו. וזה עבד. לפני המלחמה היו 104 סטארט-אפים בין קריית שמונה לראש פינה, עם הקיבוצים ביחד, מהם כ-30 שלי. בנינו כאן אקו-סיסטם מרשים. מכון מחקר בינלאומי בשם 'מיגל' שישב בתוך קריית שמונה ובמכללת תל-חי. זה נראה מצוין".

סיפרתי לו על מה שאחד המופקרים ביותר שבמכונת הרעל סיפר השבוע בערוץ 14, שמי שאשמים במצבה של קריית שמונה הם הקיבוצים. "מי שמנסה לנצל את המצב כדי להמשיך לפלג אותנו הוא פושע", אמר, "קריית שמונה והקיבוצים נמצאים בדיוק באותה סירה, הייתה כאן עבודה משותפת, פריחה משותפת, כל המיזמים שלנו היו נוכחים גם בקריית שמונה וגם במכללת תל-חי ובקיבוצים, ועכשיו הכל נתקע".

מרגלית מציין, בהגינות, שהרשות לחדשנות, הפועלת תחת משרד הכלכלה, עושה מאמצים משמעותיים לסייע, אבל זה רחוק מלהספיק. "במלחמה פינו מכאן את כל הסטארט-אפים", מספר מרגלית, "מתוך 104 הצלחנו להחזיר בסביבות 32, אנחנו נותנים להם מענקים וגם רשות החדשנות מסייעת, אבל זה רחוק מלהספיק, צריך הרבה הרבה יותר מזה. אתה צריך להבין, תל-חי הופכת לאוניברסיטה, ממכללה של 3,500 סטודנטים היא יכולה להפוך לאוניברסיטה של 25 אלף סטודנטים, זו הזדמנות כלכלית אדירה לשנות את האזור, אבל הממשלה לא באירוע.

"השר זאב אלקין מכיר את המצב ומבין אותו, אבל ידיו קצרו. בשיא המשבר היה דיבור על תוכנית סיוע של 15 מיליארד שקל. איפה הכסף? איננו. בסוף עברו 200 או 300 מיליון, שזו טיפה בים. יש כאן אזור ענק, אסטרטגי, יפהפה, משווע לעזרה, וממשלה שלא נמצאת באירוע. אם זה לא ישתנה בקרוב, נאבד גם את המעט שיש. נאבד אנשים, נאבד קהילות. איך אפשר להחזיר לכאן משפחות, הורים, ילדים, צעירים?".

מה היית עושה, שאלתי. "תוכנית לאומית כוללת. הצעירים רוצים לחזור. הם זקוקים לאתגר. לבשורה. לאיכות חיים. לא, זה לא צריך להיות תל אביב. יש כבר תל אביב. זה הגליל".

טוב, זו כותרת, מה עם התכל'ס, שאלתי. "אוקיי", הרים מרגלית את הכפפה, "דבר ראשון, כל מי שגר בין אפס ל-9 ק"מ מהגבול, פטור מלא ממס הכנסה לחמש שנים. חד וחלק. בתנאי שהם גרים כאן באמת. כל השבוע. אני אומר לך באחריות, בשורה תחתונה זה יכניס הרבה יותר כסף מאשר יעלה למדינה. זה לא פטנט שלי. זה יקים לתחיה את המקום תוך שניות".

"דבר שני", הוא אומר, "ללכת על תוכנית שנקראת 18-4, זה אומר שהממשלה פוטרת ממס 40% מכל משכורת של עובד שחברות לוקחות באזור הזה, עד גובה של עשרת אלפים דולר לחודש. זה מייצר מצב שלחברות הטכנולוגיה הגדולות כדאי מאוד לשכור עובדים מהגליל ולפתוח כאן מרכזי פיתוח. תוסיף לזה החלטה לתת הלוואות בערבות מדינה וריבית נמוכה לכל פרויקט מגורים או תעשיה באזור של בין אפס ל-9 ק"מ מהגבול לחברות הנדל"ן. זה יעניק תמריץ ענק לחברות האלה להתחיל לבנות כאן בנייה חדשה שתעורר את האזור ותחדיר תקווה".

"המהלכים האלה", אומר מרגלית, "ישדרו תקווה, אנרגיה ואת האמירה שהממשלה כאן, היא לצידם של התושבים, היא לא מוותרת על האזור הזה. העסקים הקטנים הם 65% מהתעסוקה בישראל. חייבים להציל אותם. תן לעסקים הקטנים בצפון הטבות מפליגות. הרי אם העובדים הולכים לחתום אבטלה, אתה מפסיד פעמיים. גם משלם להם, גם מפסיד את המס על השכר שלהם. צריך לפעול. עכשיו. בנדיבות. זה לא הזמן לחסוך. כל ממשלה שפעלה בנדיבות וברוחב יד אחרי משברים כאלה, הצליחה. כל ממשלה שחסכה, נכשלה. זה פשוט".

"אפשר גם ללכת בשיטת PPP", הוא אומר, "שותפות של השקעה פרטית וממשלתית (private public partnership), לקרוא למשקיעים ולתת להם מץ'-אפ על ההשקעה, אתם משקיעים 50% והמדינה משלימה, הרי זה משלם את עצמו בריבית דריבית תוך זמן קצר ועל הדרך גם הצלת אזור שלם".
הטענות של מרגלית לא מופנות רק לממשלה. "מה עם האופוזיציה", הוא שואל, "למה אף מפלגה באופוזיציה לא חרטה על דגלה את הצלת הגליל והעוטף?". השיחה איתו התקיימה יום לפני שבנט עלה צפונה ובעקבותיו גם איזנקוט. "הצפון צריך להיות באג'נדה של כולם. זו קריאה לדגל. זה אזור מדהים. הוא זקוק עכשיו לעזרה ראשונה דחופה כדי לעמוד על הרגליים. לא הכל פוליטיקה. זו קריאת התעוררות. פוליטיקאים, בואו. מצידי, תגזרו סרטים. אין בעיה. רק בואו ותעזרו".

לסיום, הוא סיפר לי על הצלחות המיזמים שלו בירושלים, איך הוא מעסיק שם 32 אלף עובדי טכנולוגיה, ביניהם גם חרדים רבים, חרדיות, ערבים ממזרח ירושלים. כל הסוגים וכל המינים. "סוד ההצלחה הוא השיתוף, כשכולם מרוויחים, זה מצליח", הוא אומר. ואז מדבר על תל-חי. "ראית את הקמפוס המזרחי של מכללת תל חי?", הוא שואל, ואני לבושתי עונה שלא ראיתי.

"תשמע, זה אמריקה. זה מקום מדהים. מדהים. מה הבעיה של הממשלה להחליט שהיא מחזירה את כל הדוקטורנטים הגולים שלנו מהגולה ומושיבה אותם כאן, בקמפוס, שטובל בטבע מרהיב, בירוק וברעננות מדהימה, פוטרת אותם ממס לחמש שנים, נותנת מלגות מחקר, וכל חברות ההייטק, במקום לעשות שותפויות ופיתוחי מחקר באוקראינה, מה הבעיה לבוא לכאן, לתל-חי? למה לא לתת לחברות הטכנולוגיה הטבה מיוחדת למי שעושה סאב-קונטרקטינג בגליל? אנחנו צריכים כאן גנרל אזרחי, שיעזור לנצח את המלחמה על הגליל. זה המאני טיים. תרתי משמע".