בואו נקרא לילד בשמו. אירוע הירי ההמוני בפסטיבל חנוכה בבונדיי ביץ' באוסטרליה הוא פשע שנאה. זוהי אלימות אנטישמית, נקודה.
ההליך המשפטי יעשה את שלו - כתבי אישום, דיונים, הגדרות טכניות יבשות. אבל מבחינה מוסרית, חברתית ועיתונאית, המצב אינו מורכב כלל: יהודים התאספו בפרהסיה לחגוג חג יהודי, וניצודו בשל כך. כאשר קהילת מיעוט מותקפת בעיצומה של חגיגה דתית, מדינה מתוקנת לא יכולה להסתתר מאחורי סיסמאות של "נמתין לפרטים נוספים" כתחליף לבהירות מוסרית.
אוסטרליה הפקירה את היהודים שלה, פעם אחר פעם. הזוועה האחרונה לא צצה יש מאין. היא מגיעה לאחר שנתיים שבהן האנטישמיות גאתה לרמות שיהודי אוסטרליה לא הכירו מעולם, ושבהן מוסדות רבים מדי הגיבו בהיסוס, ביופמיזמים מכובסים ובתירוצים.
לפי נתוני מועצת המנהלים של יהדות אוסטרליה (ECAJ), תקריות אנטישמיות זינקו לשיא היסטורי לאחר ה-7 באוקטובר 2023, עם למעלה מ-2,000 תקריות שתועדו בין 2023 ל-2024, ועוד 1,654 תקריות בין 2024 ל-2025. גם אם המספרים ירדו במעט מהשיא הראשוני של תחילת המלחמה, המסר בשטח נותר זהה: החיים היהודיים הפכו למטרה, והחומרה רק הסלימה.
זהו לא רק כישלון של הממשלה. זהו כישלון של תרבות אכיפת החוק, של הנהגות האוניברסיטאות, של שיקול הדעת התקשורתי ושל החוסן הלאומי האוסטרלי.
זה התחיל בנרמול של הלא-נורמלי. כשהמונים התאספו מול בית האופרה בסידני ימים ספורים לאחר הטבח בעוטף עזה, והמדינה כולה בזבזה חודשים בוויכוח על הניסוח המדויק של הקריאות במקום להתעמת עם המציאות הברורה - ההפגנה הפכה לתמרור אזהרה. לא משנה מה קבע ניתוח האודיו מאוחר יותר; יהודי אוסטרליה שמעו את המסר בזמן אמת: דמכם מותר.
משם זה עבר לרשתות החברתיות ולמקומות העבודה. קמפיינים של "דוקסינג" הפכו שמות יהודיים למטרות - לא לוויכוח, אלא להפחדה. אנשים השתתקו, לא כי שינו את דעתם, אלא כי חששו מההשלכות של להיות יהודי בציבור, ציוני בציבור, או פשוט נראה בציבור.
ואז זה הגיע לקמפוסים. ברגע שאוניברסיטאות אפשרו בפועל קיומם של "אזורים אסורים" ליהודים (גם אם הכחישו זאת רשמית), הן לימדו צעירים יהודים שיעור אכזרי: הביטחון שלכם נתון למשא ומתן, אם הפוליטיקה אופנתית מספיק.
בסוף, זה הפך לאש. עסקים כשרים הותקפו. בתי כנסת ספגו בקבוקי תבערה. גרפיטי, איומים, ניסיונות הצתה. ההסלמה הזו חשובה כי היא מנפצת את האשליה המנחמת שאנטישמיות היא בסך הכל "דיבור לא נעים". היא לא. היא מאורגנת, היא מסלימה, ובאוסטרליה היא כבר חצתה את הקו לטרור.
נאמר לאוסטרלים, במפורש, שגורמים זרים מעורבים בסימון מוסדות יהודיים. זה היה אמור לנפץ את האשליות שנותרו. זה לא היה עניין של "לכידות חברתית". זה היה עניין של קהילה שמסומנת כמטרה רכה.
ובתוך כל זה, התקשורת נכשלה לעתים קרובות מדי במבחן הפשוט ביותר: לקרוא למציאות בשמה. כשקהילת מיעוט מותקפת, האחריות הראשונה היא לתאר את מה שקרה בבהירות. לא ללכת על קליפות ביצים. לא לטשטש. לא להחביא את זהות הקורבנות מאחורי שפה עמומה שגורמת לכולם להרגיש בנוח חוץ מאלה שהותקפו. אירוע חנוכה הוא אירוע יהודי. התקפה על אירוע יהודי היא אלימות אנטישמית. תגידו את זה מהר. תגידו את זה ברור. תגידו את זה בלי חשש להעליב את האנשים שעסוקים בלהסביר למה יהודים צריכים לצפות לפחות הגנה מכל אחד אחר.
אוסטרליה הייתה פעם מקלט ליהודים. מלבורן היא בית לאחת הקהילות הגדולות ביותר של ניצולי שואה ביחס לאוכלוסייה מחוץ לישראל. זה לא פרט טריוויה; זו חובה מוסרית. מדינה שהעניקה ביטחון לניצולים לא יכולה לעמוד מנגד ולצפות בצאצאיהם חוזרים לחיות בפחד, ולהעמיד פנים שזה רק "הטמפרטורה של השיח ברשת".
אז איך נראית תגובה כנה? היא נראית כמו התייחסות לאלימות אנטישמית כאל סוגיה של ביטחון לאומי, ולא כבעיה של יחסי ציבור קהילתיים. היא נראית כמו נשיאה בתוצאות, שיטור עקבי, העמדה לדין אמיתית, עונשים אמיתיים, ואפס סובלנות לאיומים והסתה. היא נראית כמו דרישת דין וחשבון מאוניברסיטאות כשסטודנטים יהודים לא יכולים להתקיים בבטחה כיהודים בקמפוס. היא נראית כמו כלי תקשורת שמסרבים להחכיר את השפה שלהם לאקטיביסטים, ומסרבים לדחות את המובן מאליו. ומעל הכל, היא נראית כמו מנהיגות לאומית שמפסיקה לבקש מיהודים להוכיח שהם תחת מתקפה - ומתחילה לפעול בהתאם.
חנוכה הוא חג של פרסום הנס. זו כל הפואנטה. יהודים לא מדליקים נרות כדי להחביא אותם. הם מדליקים אותם כדי שיראו אותם. אם אוסטרליה לא יכולה להגן על יהודים כשהם נראים לעין, אז אוסטרליה היא לא המדינה שהיא מתיימרת להיות.
הכותב הוא העורך הראשי של הג'רוזלם פוסט ומומחה לאנטישמיות