אין סוף רגעים גרוטסקיים, מצחיקים, עצובים, היו אתמול במשפט נתניהו. עוד יום טיפוסי, למעט עובדה אחת חריגה - שהוא התקיים במלואו וללא מעטפות חומות שקטעו אותו. זה היה היום השני בחקירה הנגדית בתיק 4000, לאחר שהחקירה הנגדית בתיק 1000 הסתיימה. לא נאריך כאן בסיכום החקירה הנגדית בתיק 1000; רק אומר שלא בכדי הוגבר באחרונה הלחץ של שופרות נתניהו לסיים את המשפט שלא כדרך הטבע.
עו"ד עמית חדד, סניגורו של נתניהו, לא הצליח לסדוק באופן אמיתי את עדותה של הדס קליין, ומצד שני נתניהו נתפס בסתירות רבות ובתשובות מביכות - מהתפתחות הגרסה שלו בעניין התכשיט שקיבלה רעייתו (לא היה, היה אבל מפלסטיק, היו מתנות הדדיות), ועד ההסברים שנתניהו ניסה לתת לכמות הסיגרים הפסיכית שרכשה הדס קליין מטעם מילצ'ן, לאחר שמילצ'ן העיד כי אינו מעשן ("הוא מעשן חברתי", הסביר נתניהו, ושינה ל"עשה כמה שאיפות מהסיגר").
ככלל, כבר הסברנו בטור זה לא פעם כי נתניהו לא באמת מעיד במשפטו. הוא לא מספר סיפור, לא פורש עובדות, לא מתאר אירועים. הוא פשוט נואם, מפזר ספינים, חוזר ומדקלם מסרים, ממש כמו בקמפיין המתמשך של חייו - "זו לא היתה היענות חריגה, זו היתה עוינות חריגה".; "וואלה היה אתר קיקיוני", "לא סתם כינינו את אתר וואלה - 'וואלה חמאס'".
מאיפה צץ הביטוי "וואלה חמאס"?
על המסרים הללו הוא חוזר אין סוף פעמים, על אף שלא פעם הם סותרים זה את זה. הרי אם וואלה היה כל כך קיקיוני, מדוע מחנה הימין בכלל מתייחס אליו? ומה כל כך דחוף לאותו מחנה להדביק לו את הכינוי "וואלה חמאס"?.
אבל מעבר לזה, כיוון שנתניהו חוזר על הביטוי הזה כבר חודשים ארוכים כדי להוכיח שאתר וואלה היה אולטרה שמאלני, ולכן לא יכול להיות שהעניק לו, לנתניהו, סיקור חיובי, ניסיתי להתחקות אחר מקור הביטוי שנתניהו טוען בביטחון שהיה שגור. מוזר, אני עובד בתקשורת שנים רבות, צורך אינטנסיבי של עיתונות, ומעולם לא שמעתי אותו. "מחנה שלם כינה אותו 'וואלה חמאס'", אמר אתמול נתניהו בביטחון. איפה לעזאזל פספסתי את הביטוי הזה? חיפשתי, העמקתי, ו-גורנישט. לא היה כינוי כזה.
אולי יאיר נתניהו כינה אותו כך? זו שפה אופיינית לנתניהו הצעיר. כזכור, יאיר נתניהו הוא גם זה שקושר, על פי העדויות, בין הסיקור בוואלה לבין הסוגיות הרגולטוריות, כלומר בין המתת לכאורה, לתמורה. אולי הוא ניסה להגיד לנתניהו (במילים שלי): למה שתתן הטבות ל"וואלה חמאס" הזה? גם אם כן, הניסיון של נתניהו להציג לשופטים כאילו הביטוי היה שגור בפי כל, הוא שקר בוטה שממשיך להיאמר באין מפריע.
מכל מקום, לנתניהו בכל עדותו הראשית, וגם בתחילת החקירה הנגדית, חשוב לציין בכל הזדמנות כי מעבר להיותו של אתר וואלה שמאלני עד אימה ("וואלה חמאס"), הוא היה גם קיקיוני ("של כלבים, חתולים ותספורות"). התובעת תירוש ניסתה להבין: "אז מדוע התראיינת לאתר הזה ב-2013 וב-2015"?". נתניהו השיב שניר חפץ, אז יועץ התקשורת שלו, הכריח אותו. "אבל ניר חפץ לא היה ב-2013 הדובר שלכם", הזכירה לו תירוש, ונתניהו התחמק ממענה למבוכה הזאת, כמ גם משקרים נוספים שנתפס בהם, למשל כשאמר: "המניה של בזק היתה בירידה כתוצאה מהרפורמה בשוק הסיטונאי". "מאיפה אתה יודע את זה?", שאלה תירוש, ונתניהו החל לגמגם שהוא לא זוכר בדיוק מהיכן שמע את זה, עד שלבסוף השיב: "אולי שמעתי את זה מעיתונאי כלשהו".
כשתירוש הראתה לנתניהו נתונים כי אתר וואלה לא היה כל כך שולי, ושהכניסה אליו היתה לעיתים גדולה יותר מ-YNET, נתניהו השיב כי "הוא קיקיוני מבחינת עניין פוליטי כי מי שנכנס אליו לא מתעניין בפוליטיקה אלא בחתולים וכלבים". כמובן שזה שקר, שכן בתקופות הרלוונטיות אתר וואלה שכר עורכים, כתבים ופרשנים ידועים, טובים ומקצועיים. האם האתר שכר את ינון מגל (שאז היה עיתונאי מוערך), כדי לערוך פלטפורמה תקשורתית לחיות בית ותסרוקות? וכן את אבי יששכרוף כפרשן לענייני ערבים, או אמיר תיבון ככתב מדיני?
אבל בואו נניח שהטענה נכונה, ומי שכתבו באותה עת באתר היו למעשה ספרי כלבים שחילטרו בסיקור פוליטי. הרי גם אם כך בדיוק היה, הטיעון הזה הוא אחד המטופשים. כתב האישום עוסק בעיקר בשתי תקופות בחירות - 2013 ו-2015. נתניהו בעצמו מודה שבתקופת בחירות הוא מתראיין לכל מיקרופון מזדמן, קטן כגדול, החל מרדיו הים האדום, ועד לחדשות ערוץ 12. אם כך, קל וחומר שהוא יתעניין בוואלה, שללא כל ספק החשיפה אליו גדולה בהרבה מרדיו הים האדום. מה הכוונה ב: "לא היה בוואלה עניין פוליטי"?. בבחירות, בכל פלפטורמה תקשורתית שמגיעה לציבור גדול יש "עניין פוליטי". נתניהו בעצמו מעיד על כך. כשתולים שלטי חוצות, תולים אותם רק במקומות ש"יש בהם עניין פוליטי"? תולים אותם במקומות שיש שם מצביעים פוטנציאליים. כשמפרסמים תעמולת בחירות בטלוויזיה, מפרסמים אותה רק ליודעי חן פוליטיים, או לכלל עם ישראל?
לכן, ברור לחלוטין שהדבר היחיד שעניין את נתניהו בתקופות המדוברות הוא כמה אנשים נכנסים לאתר וואלה, והנתונים שהוצגו בפניו היו שנכנסים אליו מאות אלפי קוראים, כלומר מצביעים פוטנציאליים, לכן התראיין לאתר, לכן תיקן ידיעות באתר, לכן הוא ודובריו עסקו בתכני האתר בלי סוף. פשוט. האם זה שוחד? על השופטים לקבוע. את דעתי בדבר הסיכוי הנמוך עד האפסי שכך ייקבע, כבר כתבתי זמן רב לפני שהשופטים הביעו דעתם על הסעיף הזה. האם נתניהו ואנשיו עשו הכל כדי להשתלט על תכני האתר? אין ספק בכלל.
נתניהו נתפס שלשום בעוד שקר בוטה. באחת מעדויותיו אמר כי הליכוד שילם "אפס" עבור תעמולת בחירות באתר וואלה. תירוש ציטטה לנתניהו מעדות מאוחרת שלו אחר כך, שבה הוא כבר מודה שהליכוד שילם "פירורים". ה"פירורים" האלה הם ככל הנראה כ-150 אלף שקלים. זה לא כסף ענק, אבל זה בהחלט סכום לא מבוטל. כך, במהלך הדיון אתמול, לאחר שנתפס בשקר, אימץ לעצמו נתניהו סלוגן תוך כדי תנועה: "היינו מוכנים לשלם סכומים אפסיים, עד אחוזים בודדים מהתקציב". הוא חזר על המשפט הזה חמש פעמים כדי שזה מה שייקלט בראשם של השופטים, במקום השקר שנתפס בו.
השופטים משה ברעם ועודד שחם ניסו לדחוק בתירוש לסיים את קו החקירה הזה, כי לתפישתם הוא לא היה מאד חשוב. קשה להבין מדוע. אחת מליבות קו ההגנה של נתניהו היא הקיקיוניות של וואלה. מעבר לזה, אחת ממשימותיו של החוקר נגדית הוא לתפוס את העד בשקרים, שכן אלה מלמדים על מידת אמינותו. תירוש שומרת על כבודו של נתניהו. היא אינה מכנה אותו שקרן, ובכלל לא משתמשת בשורש ש.ק.ר, זאת על אף שנתניהו בעדותו יורה שקרים בצרורות.
למרות זאת, השופטים בחרו אתמול להפריע לה בקו החקירה הזה. איפה היתה היעילות הזאת בחקירה הנגדית הבלתי נגמרת של הסניגורים? בחצי שנת עדותו של אילן ישועה, כשעורך הדין עבר איתו ידיעה ידיעה בוואלה?
עוד תופעה שחוזרת על עצמה, והשופטים די פאסיביים לגביה, היא שתילת תשובות עבור נתניהו על ידי עורך דינו. חדד מרבה להתנגד לשאלותיה של תירוש. לא פעם, עוד בטרם נתניהו יוצא החוצה, חדד כבר משגר רמז לכיוון ההתנגדות. מילא. אתמול הוא גם עשה זאת בלי לטשטש. פעם אחת פשוט ענה במקום נתניהו, וכשהשופטת העירה לו על כך הוא התנצל, ואז נתניהו, שחדד השיב במקומו, פשוט אמר: "הוא הוציא לי את המילים מהפה". נפלא.
אל תוך הכאוס הזה שמתקיים בתוך אולם בית המשפט, נכנסים גם האורחים הפוליטיים שמבקרים שם תדיר. אתמול נחתה שם ח"כ טלי גוטליב, שלא הפסיקה לצעוק ולהעיר, וללא הפרעה מצד השופטים. גוטליב צווחה לעבר התובעת כשזאת כינתה את נתניהו "הנאשם", במקום "ראש הממשלה". כשראתה כי טוב, עברה לשלב הבא וצעקה על השופטת רבקה פרידמן פלדמן על כך שהיא לא מעירה לתירוש על כך.
במקום להעיף אותה מהאולם, בחרה השופטת להצטדק בפניה, ולומר לה: "אין מה לעשות, זאת המסגרת" (כלומר, מסגרת של משפט פלילי). דמיינו לכם שאני, או מישהו אחר באולם, היה מקיים דין ודברים צעקניים עם השופטת. האם כבודה היתה משאירה אותי באולם? רק תבינו את המצב - לגוטליב מותר לצווח על השופטים ולהתווכח איתם תוך כדי הדיון. עלינו, העיתונאים, אסרו השופטים לשאול שאלות את נתניהו באולם, גם כשהדיון לא מתקיים. מה קורה פה?